תלתלים מזהב,שיער משי,גוף מעוצב,שפתיים לוכדות,מבט תמים,אף קטן,מושלם.
ככה כולם חשבו עליה,הילדה הכי יפה בגן,הכי יפה בכיתה,הכי יפה ברחוב בעיר בעולם כולו.
רק אני ישבתי שם,בצד בהיתי בהמולה סביבה כאילו עשתה משהו שהצדיק זאת.
כול משפט שלה היה קודש,כול צחקוק היה בשלמות כול בכי היה כאילו השמים בכו.
אני,מי אני? נעלמתי בין ברק העלים שנצץ מתחת לכול היופי כולם למעלה ואני באדמה מכוסה.
כאילו הם בתוך בועה והיא במרכזה ואני,אני בכלל בחוץ רואה את מה שמסתתר מאחורי כול הניצוץ.
אני רואה מישהי בעלת כוח,כוח שהם נתנו לה הפחדנים האלה,אני רואה מישהי אכזרית,רעה.
עכשיו רואים את העצמות המוסתרות בין כול כך הרבה עור,הם מפחדים ממנה.
כולם מרצים אותה,כי לה מגיע הכול ככה חינכו אותה,הכול בהישג יד.
הביטחון הזה כול כך מגעיל אותי,על מה הגאווה? על משהו שלא היא יצרה.
אני רוצה אותו.
את הביטחון הזה,את היופי הזה,את הכריזמה.
אני רוצה אותה.
את כול התכלית שבה,את כולה.
התרוקנתי רק בשביל להכיל אותה,
אבל במקום זה,נכנסה בי הקנאה.
וכול דמעה שירדה לה נהפכה לשבר זכוכית,שבר של טינה.
ועוד דמעה ועוד זכוכית ועוד טינה.
אני שונאת אותה.
אני רוצה את החבר שלה,
אני רוצה את החיים שלה.
מאסתי בלבד,טובעת בחול השחור,כולי לבנה,ריקה.
והחיים לא עוזבים אותי.
גם הרחמים לא.
גם אם יש עוד חיים התלויים בי
אני מפסיקה אותם,עוד לפני שהתחילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
