בחייאת ראבק

נפטרה.

היא נפטרה.

והחלל קודר ואפל

והזיכרון עוד יותר.

היא נפטרה

ובכל פעם שאומרים זאת

יורדת לה דמעה

עכשיו זה אמיתי,

אין דרך חזרה.

נפטרה.

היא נפטרה.

השאירה אחריה

כאב כה נורא

וכמה שכאב איתה

כואב יותר בלעדיה.

היא נפטרה.

היא יצרה עולמות

ועכשיו גם החריבה.

הם יתומים,

יתומים לנצח.

מוקדש לדודתי ז"ל

מוזר שתמיד כשמגיע החורף,התחושה הזאת מציפה אותי.

אולי זה בכלל לא קשור לחורף ותמיד היה שם..ממ לא יודעת.

מוזר,כי לאחרונה הגעתי למסקנה שאסור לסמוך על אף אחד ועכשיו אני רוצה מישהו להישען עליו..

הכול הפוך,מבולבל אולי זה בגלל שאין לי מזל.

מה בסך הכול רציתי?

אבל איכשהו תמיד הכול מסתבך,הופך לקשה יותר,עמוק יותר.

ניראה לי שה"לבד" משפיע על כול העניין ומה שעוד יותר משפיע,זה שאני אוהבת את זה.

כן,אני מודה,להיות לבד זה כיף לא נורמאלי,להיות חופשיה,להוריד את המסכות ופשוט להפסיק עם ההצגות,לעשות מה שאני רוצה באמת בלי לתת לאף אחד להשפיע עליי.

זה עניין של אופי,אבל מה שבטוח זה שכול אחד היה רוצה שיהיה מישהו שיאהב אותו ככה סתם בלי סיבה מיוחדת.

אבל כשחוזרים למציאות מגלים שזה הרבה יותר קשה ממה שזה ניראה...

חייבת לישון לפני שאלך

ואת הנשיקות חייבת

לפני שאדע את הסוף

ואותך חייבת

לפני שאדע שיש עוד

כמוך.

ואף אחד עדיין לא יודע

שאני לא באמת כאן

הלכתי מזמן.

חייבת לשקר

לפני שאדע איך זה מרגיש

להיות אמיתי.

חייבת לברוח

לפני שאאבד גם אותך.

ואף אחד לא יודע

שהלכתי מזמן

אף אחד לא יודע

שאני לא באמת כאן.

חייבת לחתוך שוב

להיזכר בריח העבר

להתמסר לכאב האינסופי.

כי רק הכאב יודע

שהלכתי מזמן

ושאני לא באמת כאן

רק הוא יודע

חייבת לישון לפני שאלך.