בחייאת ראבק

מפלים של כאב נפלו מעליי

כול דמעה מדמי

היא הטעם שנשאר לחיי.

עיניים כבויות,

כמו שמיים שחורים

ללא כוכבים

עכשיו נותר רק לנדום.

וכעת,כשנדמתי

שרו לי הציפורים

שיר של מכאובים מתים.

לא תוכל לגעת בי עכשיו

יש בינינו חותם

מאבן.

כן כן אני מודה..אני מוותרת מהר מידי על דברים בזמן האחרון.

הינה הרשימה שלי:

-מוותרת על להיות בתוך החברה ומעדיפה להיות לבד כי זה פחות מפחיד..

-מוותרת לעצמי על אתגרים,נגיד לימודים משימות וכאלה כניראה שזה מדימוי עצמי נמוך..זה קורה לאנשים שלא מודעים לערך שלהם אז הם לא ממש מאמינים שהם יצליחו-מורידים את הערך העצמי שלהם.

-מוותרת על אופטימיות לטובת הדיכאונות והשליליות כי הכי קל פשוט לוותר על זה ולא להתמודד עם המציאות שיכולה להיות לפעמים ורודה אולי בגלל שזה די חדש לי-מציאות ורודה והרי כול מה שחדש מפחיד..

-מוותרת על האומץ לטובת הפחדנות כי אומץ זה חשיפה ופחדנות זה הסתתרות מאחורי משהו שלא שייך לי. ברור שזה הכי כיף,להסתתר מאשר להיות חשוף לכול הכאב שמסתובב בחוץ..

ומזה נובע-(מושפעת מגיאומטריה..)

לוויתור על פיתוח עור של פיל אפשר לומר..שזה עדיין להיות אמיץ וכול זה רק פשוט לפתח משהו שיהיה חסין לכאב ולשליליות. וויתרתי על זה כי אין לי מושג איך עושים את זה,לטווח הקצר זה ניראה לי הכי קשה וכואב אבל מה שבאמת כוב זה לחיות תחת סמיכה..

-מוותרת על עצמי לטובת מישהי שאני רוצה להיות או שכולם רוצים שאני יהיה כי עדיין לא מצאתי את עצמי בגלל זה אני עדיין לא יודעת על מה אני בדיוק מוותרת.

-מוותרת על ההורים שלי-כי מאז ומתמיד התביישתי מהם ותמיד אומרים שמי שמתבייש מההורים שלו זה אומר שהוא מתבייש מעצמו שזה ברור לי,אני יודעת שזה נכון והם די "חוטפים" בגללי.

-מוותרת על כול הכיף שאי פעם יכולתי לעשות כי שוב,זה חושף הרבה דברים ממך אז עדיף כבר להיות דיכאוני ולא מעניין במיוחד כשי שאף אחד לא יגלה.

-מוותרת על הרוגע לטובת הלחץ -כי כול כך קל להיכנע ללחץ זה משהו שמתפרץ ואי אפשר לרסן אותו..

-מוותרת על החופש לטובת הבריחה מהמציאות כי לטווח הקצר יותר קל לברוח ולא להתמודד אבל זה בעצם לברוח לתוך מעגל סגור.

זהו אני עשיתי את החשבון נפש שלי עם עצמי.