בחייאת ראבק

אין לי מה לכתוב יותר

אין לאן לברוח

ככול שחולף לו הזמן

אני לא מצליחה לשכוח.

הכול מתערבב

הדמעות והדם

הכול יורד,שוקע

והסימנים מעין שבילים

המובילים אל הכאב.

צעד ועוד צעד

יורדת למטה

המבט נספג באדמה

והדמעות אי שם

מחפשות על מי לרדת.

עכשיו,אני הכי מסוכנת

יש לי סכין ביד,

יש לי החלטה,

ואין לי מי

שיעצור אותי.

הכול ידוע מראש

חוץ מהדבר האמיתי

אך,גם בלי תמונה

אפשר לחבר את הפאזל

ואני הרמתי ידיים

או מה שנותר מהן,

כי לי אין כבר כוח

להילחם באהבה.

אתה מופיע בכול פעם שעצוב לי,כשאני לבד.

אתה מזכיר לי כמה טוב היה איתך,למרות הכול ואיך הדברים יכלו להראות עכשיו כשאתה בתמונה. ברגע אתה מופיע, וברגע אני מצליחה לשכוח ולהעלים את הכאב ולקוות שאולי עכשיו יהיה טוב. אבל עכשיו,סוף סוף,אני לא נכנעת לשום רגש שאומר לי לחזור אל העבר,ואני לא מוותרת על עצמי ועל העתיד שלי כי איתך יש לי רק עבר שלפעמים משיג אותי ונושף לי בעורף להזכיר שגם הוא חלק ממני. עכשיו,בעוד שאני כותבת את השורות הללו,אני יודעת שזה כבר לא משנה,לא משנה מי זה יהיה העיקר שהוא יאהב אותי ואני אותו,הוא יקבל אותי כמו שאני ואני אקבל אותו. זה לא חייב להיות אתה..זה אף פעם לא היית אתה,אתה רק כלי במשחק שלי,ועכשיו אתה שרוף ולי יש עוד שחקנים שאולי עוד ישחקו בי כמו שאתה ניסית,אבל אף אחד לא ינצח אותי במשחק שלי.