לאחר כמה ימים נעימים בטוקיו הגיע היום בו יצאנו למסע בן שבוע ברחבי יפן.
בשעת בוקר מוקדמת עזבנו את טוקיו בדרך לתחנה הראשונה: קויה סאן. המסע לקויה סאן מתחיל בשינקנסן, הרכבת המהירה, לאוסקה. כשעתיים נעימות חלפו עלינו ברכבת המדוגמת הזאת, שם החלפנו לרכבת פרברים הרבה הרבה יותר איטית. במהלך הנסיעה, בערך שעה, מתחלפים אט אט הצבעים אפורים האורבניים של פרברי אוסקה לירוקים כפריים. הרכבת זוחלת במעלה ההר, עוצרת מדי פעם בתחנות נידחות עם רציפים מיושנים, וממשיכה לטפס בעצלתיים. בתחנה האחרונה אנחנו יורדים מהרכבת רק כדי לעלות לרכבת נוספת, מעין רכבל cable car)) שמטפס במדרון תלול ומביא אותנו עד לראשו של ההר הלוא הוא הר קויה.
מבט מהרכבל
המקום הוא מעין רמה בראש הר המוקף סביבו 8 הרים, כשמונת עלי פרח הלוטוס. זאת גם אחת הסיבות שקובו דיישי החליט להקים דווקא כאן את המנזר הראשי של זרם השינגון הבודהיסטי. יש כאן אולי שמונים מנזרים שונים והרבה שקט ואויר צלול. אוטובוס מביא אותנו מהתחנה אל מרכז ההר ומשם כמה דקות ברגל ואנחנו במנזר yochiin בו נחווה הלילה את חווית הזן בודהיזם הנזירית שלנו. בפתח המקדש גן זן קטן ונזיר דובר אנגלית בסיסית מקבל את פנינו ומסביר לנו את הלכות המנזר.
שער הכניסה ל-yochiin
הגן בכניסה למנזר
נוף מהחלון של החדר
ואם קצת מוציאים את הראש רואים גם את הגן
בתוך yochiin
בחדר שלנו, טאטמי על הרצפה, ומראה הגן הנשקף מהחלון (וגם טלוויזיה קטנה בפינה...). ידידינו הנזיר מכין לנו תה ירוק ומספר שבחמש אחה"צ הוא נועל את דלתות המנזר ומאותו רגע אין יוצא ואין בא. תחושת קלסטרופוביה קלה תקפה אותי באותו רגע, למרות שחייו של דג זהב בבריכה בגן יפני סוערים הרבה יותר מחיי הלילה של קויה סאן (שכוללים בדיוק - כלום). אנחנו יוצאים לטיול קצר בגן ובמקדש וחוזרים לחדר בזמן לארוחת הערב (בשש!). להפתעתנו מציע לנו הנזיר ללוות את ארוחת הערב בסאקה (שמחנו מאוד למרות שכמובן שהצטיידנו מבעוד מועד בשני בקבוקים אישיים). הארוחה היא צמחונית וללא שימוש בבצל ובשום ומבושלת על פי מסורות עתיקות יומין של הנזירים הבודיסטיים. צלוחיות קטנות בהם ירקות שונים, גומהטופו (זה סוג של פודינג העשוי מסומסום ובעצם אין כאן טופו בכלל. טקסטורה חלקה ונעימה, מוגש עם רוטב סויה וקצת וואסאבי. תענוג), מרק מיסו, שעועית, סלט וכל מיני בלתי מזוהים אחרים. האוכל היה מעולה והידיעה שכל מה שמוגש לי בא אך ורק מהצומח הרגיעה אותי ועודדה אותי לטעום ואף לסיים את כל המנות (דבר שהרשים מאוד את ידידינו הנזיר עת בא לאסוף את הצלחות וגילה להפתעתו שכולן ריקות).
ז'אק וארוחת הערב הצמחונית
ארוחת הערב
ארוחת הערב הסתיימה, השעה שבע בערב, אנחנו סגורים במנזר. באין שום אפשרות אחרת, לבשנו את היוקטות שקבלנו (חלוקים יפניים כאלה) ופנינו לחדר הרחצה-the common bath. ישנם שני חדרי רחצה האחד מיועד לגברים והשני לנשים בלבד. האורחים היחידים שהיו במקום מלבדנו היו זוג יפני מבוגר, דבר שהבטיח שהרחצה תהיה יותר פרטית ממשותפת. נכנסתי לחדר ההלבשה וגיליתי זוג כפכפים אחד המעיד על קיומה של אורחת נוספת במרחצאות. לאחר רגעי התלבטות אחרונים החלטתי להכנס בכל זאת. מאחורי דלת זכוכית נמצא חדר מלא באדים, שם נמצאים ברזי מים לרוב המיועדים לרחצה לפני הכניסה למים החמים. בקצהו של החדר מעין בריכה מלאה במים חמים עם זרמים קטנטנים וחמודים. בטח אתם חושבים, "סתם ג'קוזי, מה העניין" אך לא מדובר בג'קוזי שכן המים בד"כ באים ממעינות טבעיים, ומדובר בבריכה קטנה ולא באמבטיה משודרגת וגם הזרמים הרבה יותר עדינים ונחמדים. הצלחתי להבחין מבין ענני האדים באישה האחרת, שסיימה לטבול ופנתה להתקלח כך שהייתי ממש לבדי בבריכה החמימה. היה מרגיע אך כעבור 10 דקות החום הופך בלתי נסבל והייתי חייבת לצאת.
כשחזרנו לחדר גילינו שאת השולחן והכריות שהיו שם קודם החליפו כעת שני פוטונים. הלכנו לישון מוקדם, אך גשם הזלעפות שירד כל הלילה וקשיחותו של הפוטון לא תרמו לשינה מוצלחת במיוחד.
בשש בבוקר נשמעו צלילי הגונג ברחבי המקדש המבשרים על שעת היקיצה. כן,כן, מי היה מאמין שאני אקום בשש בבוקר, אך לאור העבודה שלא ישנתי טוב במיוחד, שמחתי לקום. בשש וחצי התבקשנו להגיע לחדר התפילה שם חיכו לנו שני נזירים בטליתות בודיהסטיות, ועוד ארבעה אורחים. החלל עצמו חשוך, מואר באור נרות, ובאלפי מנורות כתומות שמכסות את התקרה כולה. מסביב תשמישי קדושה מוזהבים, פרחי לוטוס, פסל של בודהה ומנחות של ירקות שונים לרגליו. התיישבנו עם יתר האורחים על מחצלות הטאטאמי בישיבה יפנית (על הברכיים) והאזנו לתפילותיהם של השניים, מלמולים מדיטטיביים מרגיעים למדי במונוטוניות שלהם. התפילה נמשכה כחצי שעה והיה די נעים להתעורר ככה. בחזרה בחדר גילינו שהפוטונים נעלמו שוב והשולחן חזר למקומו ועליו ארוחת הבוקר. לא מדובר כמובן בקפה וקראוסונים כי אם באורז, מרק מיסו, סלט וירקות מבושלים. להפתעתי היה טעים.
בשמונה בבוקר כבר היינו ברחובות קויה סאן, מטיילים בין מקדשים, בשקט מוחלט וכמעט מבלי לפגוש במטיילים אחרים. בבריכת דגים פגשנו כמה נזירים צעירים שבאו עם שאריות אוכל רבות כדי להאכיל את הדגים השמנים.
שילוט מעניין
גן באחד המקדשים
עכשיו הבנתי למה הדגים כל כך שמנים
בקרנו במנזר הראשי של קויה סאן בו נמצא גם גן הזן הגדול ביפן (כ-140 אבנים), כמו גם חדר תה ענק ששטיחים אדומים פרושים לאורכו, וחדרים רבים אחרים שעל קירותיהם ציורים יפהפיים המתארים סצנות שונות מסיפוי מנהיגי הכת כמו גם נופים בעונות השנה המתחלפות. כאן גם נתקלנו בקבוצה של נזירים לובשי גלימות כתומות שבאו לביקור. ה"רבי" שלהם דאג שילכו בזוגות ושיהיו ממושמעים ומסודרים והם נראו יותר כמו חבורת טירונים והמפקד שלהם בתרגיל טירונות מאשר כחבורת גברים בוגרים ועצמאיים. זה היה די מוזר...
גן הזן הגדול ביפן
נזירים או טירונים?
ועל הקבקבים האלה הם גם רצים
ספסל-פיל
המשכנו לבית הקרבות הגדול שבקצה העיר. שבילים ארוכים עוברים בין עצי אורן ענקיים ומכל עבר מבני אבן ומוזילאומים שונים, פסלים והרבה ירוק. מדי פעם חוצים נחל קטן על גשר אבן או גשר עץ אדום שבצידו עצי דובדבן.
האוירה מסתורית ומיוחדת, קרני השמש חודרות מבעד לענפי העצים הגבוהים, הכל שקט ומרגיע.
פסל בבית הקברות
בבית הקברות בקויה סאן
באגף המודרני של בית הקברות היו גם כמה קברים משונים במקצת
פסלים במקדש
מגזרות נייר במקדש
לאחר ביקור במקדש מפורסם נוסף פנינו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות שבאיזור ומשם חזרה למרכז.
בשעת אחר צהריים מוקדמת זאת כבר היינו עייפים (בכל זאת קמנו בשש) והחלטנו לרדת חזרה לאוסקה שם נבלה את הלילה השני של המסע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
