היו לי חששות מארוחת הבוקר במלון במיאז'ימה. לאחר ארוחת הערב המיני טראומאטית קיוויתי לארוחת בוקר מערבית, כלומר מיץ תפוזים קפה וקראוסונים, אך תחושת הבטן רמזה שזה לא מה שהולך לקרות. הגענו לחדר האוכל, והתישבנו לשולחן עגול עליו היה רשום מספר החדר שלנו ולצידו מונחים קערת אורז, סלט קטן, כמה אצות לגלגול האורז, מרק מיסו (עד כאן הכל סביר, אמנם לא קראוסונים אבל עם זה אני יכולה להתמודד) וקערה מכוסה בה התבשל מעין מרק עם ירקות שונים ו...צדפות! כן כן, כבר הבנתי שצדפות הם ההתמחות של האי אבל רבאק, גם בבוקר?
תוך דקות ספורות סיימו לאכול ויצאנו לטייל בהרים. תחילת הטיול בתחנת הרכבל שם קנינו כרטיס לכיוון אחד ותכננו לרדת חזרה ברגל. כבר בתחנה הבנו שאחת האטרקציות במעלה ההר היא קהילת קופים שחיה שם. לצד ציור של קופים הופיע שלט מוזר:
if the monkeys are gone to eat in the forest you can't find them”
הרכבל לקח אותנו במעלה ההר, דרך נופים מרהיבים של איים קטנים בים ויערות בהרים עד לתחנה הסופית. כאן גילינו על לוח מחיק את המשפט: monkeys gone to eat in the forest
חבל שהקופים לא השאירו מספר טלפון במקרה ומישהו בא במיוחד לראות אותם...
אולי ראיתם ת'קופים?
התחלנו לטפס אל פסגת הר מיסן, כשבדרך חולפים על פנינו חבורות של זקנים יפנים, מקפצים להם בקלילות ודוהרים מעלה או מטה בזמן שאנחנו מתנשפים בכבדות ובקושי מטפסים לפסגה. בדרך עברנו במקדש בו דולקת "אש התמיד" שלפי האמונה דולקת כבר מאתיים שנה (ובאש הזאת השתמשו לאתר ההנצחה בהירושימה). הגענו לפסגה, צפינו בנוף והחלטנו לרדת חזרה ברגל. שלוש אפשרויות עמדו בפנינו: שביל אחד קצר יחסית אך סגור בשל נזקי הטייפון שפקד לאחרונה את האי, שביל נוסף שמגיע למרכז העיר ושביל שלישי בו בחרנו. מסתבר שמפה מצוירת ללא קנה מידה היא לא בהכרח המקור הכי אמין, והשביל הנבחר היה הארוך ביותר... אבל את זה ידענו רק כמה שעות מאוחר יותר...
הנופים בו עובר השביל מקסימים ביופים, עצים פרה היסטוריים, סלעים ענקיים, המון ירוק ופרחים אדומים קטנים, שקט מוחלט ואפס מטיילים אחרים, ריח של יער לח ומדי פעם נופים שנפתחים לעמק כולו.
פסגת הר מיסן
עצים מפחידים בדרך היורדת מההר
כל זה טוב ויפה, ומבחינתי אחרי חצי השעה הראשונה כבר התגעגתי לגזי האגזוזים ולבטון העירוני, אבל השביל המשיך להתפתל עוד ועוד ובשלב מסוים גם גשם התחיל לטפטף, והטפטוף הפך למבול אמיתי והרגליים התחילו לכאוב. בסוף הגענו חזרה למטה, לרציף המעבורת שתיקח אותנו להירושימה ומשם לרכבת לקאנאזאווה. (התכנון היה להגיע לאתר ההנצחה ולפארק השלום בהירושימה אך הטיול ביער שהתארך עד אין סוף לא הותיר לנו מספיק זמן...).
קאנאזאווה היא עיר קטנה בסדר גודל יפני שנמצאת על חוף ים יפן. הגענו אליה בערב, היה כבר חושך וגשם טפטף. תחנת הרכבת מרשימה, בנויה מכיפת זכוכית ופלדה ענקית ובסופה מעין שער טוריי מודרני מקורות עץ עבות. בככר שמול התחנה יש מזרקות מים וגם שעון שעשוי מזרמי מים קטנים.
תחנת הרכבת בקאנאזאווה
תחנת הרכבת בקאנאזאווה
תחנת הרכבת בקאנאזאווה
זרמי מים קטנים מרכיבים את המילה קאנאזאווה
ויש גם שעון מדויק
איש הקבלה במלון יצא מגדרו כדי לשרת אותנו ולעזור לנו בכל שאלה. דרך הדיבור שלו, כמות החיוכים ושפת הגוף אמרו כולם "ברוכים הבאים, תודה שבאתם, אתם נפלאים ואנחנו נעשה הכל כדי שתהיו מאושרים", כל כך רציתי לצחוק, אבל התאפקתי.
אחרי שני לילות על פוטונים שמחנו למצוא מיטה מערבית נורמלית, עם מזרון רך, כריות נעימות ושמיכת פוך.
בדרך כלל אני שונאת להגיע לעיר זרה בלילה ובגשם. הסיכוי שהמקום יראה מסביר פנים הוא קלוש, אבל בקאנאזאווה היו אנרגיות טובות באויר. זאת עיר מספיק גדולה כדי להיות עיר ולא מספיק גדולה כדי שיהיה קשה להתמצא, הכל קרוב ונגיש.היא הזכירה לי את סטרסבורג באופיה. גם כאן יש נהר, כמה אתרים תירותיים מפורסמים והרבה מסעדות. יש כאן שילוב של ישן- שכונה שלמה של בתי גיישות, וחדש- אדריכלות עכשווית, חנויות של גוצ'י ולואי ויטון ומוזיאון לאמנות עכשווית. טיילנו לאורך הנהר, בסמטאות העתיקות ולבסוף הלכנו לאכול במסעדה שהמליץ לנו עליה אותו פקיד קבלה, מסעדה שהתמחותה, איך לא, בכל מה שבא מהים. לאחר נסיונות תקשורת כושלים עם המלצרים הצלחנו להזמין סאקה וצלחת של סשימי שהיה מהמדהימים שאכלנו.
הרגליים שעדיין כאבו מהטיול בהר מיסן כבר זעקו למנוחה, והובילו אותי ישירות למיטה המערבית הענוגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
