איה פיטר?

אחת מנקודות השבר שלי השנה הייתה לומר לגלעד לא. אולי לא הנקודה הזו באופן ספציפי, כי השיחה הזו התנהלה בצורה חלקה להחריד, אלא החודשים שקדמו לכך. הרגשתי כמו קשר גורדי שנמתח ונמתח בקצוות. אמרתי לעצמי שזה גלעד שמותח, אבל הוא לא אשם. הוא רוצה שאהיה פנימאית, מה זו אשמתו שאני שונאת להיות רופאה.

הנה, כתבתי את זה. זה לא מרגיש גדול במיוחד אחרי שמלמלתי זאת לעצמי ולסובביי מיליון פעמים. אני חושבת שהמקצוע שלי קדוש, וכל צורת עיסוק בו היא מסכת ייסורים עבורי. אני שונאת להיות רופאה. כדי להקל עליי בעניין, אני גם רופאה מצוינת. 

סביב זה הסתחררתי כל השנה. האם לעילוי מותר לזנוח את עילאיותו כי היא מסבה לו סבל? דוד חושב שכן. אני רוצה לכתוב שזו לא חוכמה גדולה לומר את זה כשאתה עילוי בהכל, אבל הוא כנראה היחיד שמבין עד כמה המקצוע הזה הזדחל אצלי לחרכים העדינים שבין הציפורן לאצבע, בין שמורת העפעף ללחמית, והחשיך בי הכל עד לליבה. עשיתי כאן שגיאה אנטומית, אבל אנטומיה היא שפה ארכאית ואני לא משתמשת בה יותר.

בסך הכל מדובר בהרבה שאלות קטנות שמשיקות זו לזו, למשל

האם אחרי כל כך הרבה שנים מותר לי לשנות את דעתי?

האם הגיוני לזנוח עיסוק שהקדשת לו את כל כולך?

אבא שלי, אגב, חשב שכן. השאלות האלו אמנם נשאלו שנים אחורה, על בחור ולא על מקצוע, אבל העיקרון אותו עיקרון. אל תמשיכי למתוח (למתוח) משהו רק כי מתחת אותו שנים. היינו בים בתחילת הקיץ, נחתכתי בירכיים מזיזי הכרית, פרחתי. בדרך חזרה הקשבנו לכל אבי רואוד, ואהבנו כל אחד לחוד שירים אחרים לגמרי. העניין הוא, אבא שלי הוריש לי את הדיכאון שלו. לא ידעתי את זה במשך שנים. אני מבינה את זה עכשיו, זה קצת כמו לנופף לשלום למשהו מוכר מעבר למראה. העניין השני הוא, אני לא יודעת אם הוא הוריש לי גם את הלב שלו. סטטיסטית לא סביר שאמות מדום לב בגיל 55, אבל כמו שאני מסבירה לבעלים של כל המקרים האונקולוגיים שלי - סטטיסטיקה זו סטטיסטיקה. אנחנו לא יודעים עכשיו אם נתנהג בהתאם, או נשבור אותה. וזה יכול ללכת לכל אחד מהכיוונים. 

לא חשבתי שזה מה שיקדם אותי, אבל צפייה חוזרת בפולמטאל אלכמיסט עזרה. הפתרון הוא לא אותו פתרון (כמו שהעיקרון מהפסקה הקודמת הוא לא באמת אותו עיקרון), אבל זה עזר. לא סתם דוד אומר שאני ואדו דומים. במיוחד בגישת הראש בקיר, ובהתקפי הזעם. 

אז אמרתי לגלעד לא. כבר כמה חודשים שאני חיה עם הלא הזה, ועם ההקנטות שבאות יחד איתו, ועם הניסיון לשכנע אותי אחרת שנמתח לכדי הארכת המשרה שלי למשרה חלקית בבית החולים, אפילו שהאינטרנשיפ נגמר. עכשיו אני אדם בשיקום. אפילו מרחתי לק. לא מרחתי לק באמת כבר חמש שנים. הגוון אמור להיות אפור מת, אבל על הציפורניים שלי זה מקבל גוון תכלכל. זה מטריף, שגם על זה אי אפשר להיות בשליטה מלאה.