1. רוב
שכר הדירה שלנו לא הולך על סלון או חדר שינה, אלא על שלוש מרפסות. לכל מרפסת יש שם.
מהמרפסת האפורה (שלפעמים נקראת גם מרפסת התבלינים) אפשר להשקיף על כל בניין יומרני
במתחם הבורסה. ממש מנהטן, אמרה בעלת הדירה שלנו. קשה לי לומר שאני נהנית מהנוף
הזה, אבל מה שבאמת עוכר שלווה בעיני הם העגורנים. הם מתנשאים מעלינו, רגליים
דקיקות משתלחות למעלה בכתום ולבן. הם חבורת חרקים מהחלל החיצון. יש גמל שלמה שאני
מיודדת איתו באחת מהאדניות במרפסת. אני מצילה אותו מהחתולה ומשתדלת שלא להשקות אותו
יחד עם עשב הלימון. אנחנו ידידים, אבל אני גם יודעת שהוא יודע מה הם מתכננים. יש
ביניהם תקשורת סמויה, מחושית. תקשורת של חרקים. העגורנים האלה – הם שקטים מדי. הם
יודעים יותר מדי, והם מתכננים משהו. כשהמשהו הזה יקרה הוא כנראה יקרה לצלילי מלחמת
העולמות. גם זו תהיה סוג של נחמה, כי קשה לי נורא להקשיב לאלבום הזה מאז שאבא שלי
מת.
2. דודי קנה
מברשות שיניים חדשות ויש להן כרית צחצוח זעירה. הוא משתדל שלא לגוון בגוונים, המברשת
שלי תמיד ירוקה, הורודה תמיד שלו. אני שואלת את עצמי אם יש בעצם הבחירה הזו אמירה
חתרנית שקשורה למגדר, אבל מהיכרותי עם החומר האנושי אני נוטה להניח שהוא פשוט נהנה
ממברשת בצבע ורוד. כמו שהוא פשוט נהנה מחולצות טאיי-דיי בצבעי פסטל או משקפי שמש
בפאטרן מנומר. בכל אופן, המברשת הזאת, יש לה כרית קטנטנה. היא סופר רכה ומגיעה
בעדינות לכל מיני פינות נחבאות בחלל הפה שלי. לפעמים היא מרגישה קצת כמו אצבע זרה בחלל
הפה. אלוהים, מה הייתי נותנת כדי שמישהו יתפוס אותי לרגע וידחוף לי אצבע עמוק לתוך
הפה. אלו המחשבות שלי בזמן שאני מצחצחת שיניים.
3.
אבל לא תמיד. יש ערבים שבהם אני יכולה לצחצח שיניים רק לצלילי forces של Susumu Hirasawa,
בפול ווליום. אם הייתי יכולה לבחור שיר שילווה אותי בלכתי לכל מקום, זה כנראה השיר
הזה. כמובן שהיקום דאג לכך שלא ניתן למצוא אף גרסא נורמלית שלו בספוטיפיי, אז אני
מקשיבה לו ביוטיוב בזמן שאני מצחצחת שיניים. יש לו גם ריקוד, אבל הריקוד גם מטופש
וגם סודי. הפינה הזו באינטרנט היא כאילו שלי, אבל עדיין נשארו בי דברים שלא שייכים
למקום הזה.
4. יש לי הרבה
מחשבות על אצבעות. פעם כשהייתי סטודנטית הוצמדתי בעל כורחי לרופא שהוא גם קראש
נצחי שלי שכנראה לעולם לא אצליח להשתחרר ממנו. לא שלא ניסיתי לברוח מזה. בחיי
שניסיתי, אבל הגורל רצה שתעבור ברגע האחרון למחלקה כלבה עם שש בעיות הזויות והגורל
רצה אותי שם נבוכה ומובסת. פיתה, קראו לה פיתה. עכשיו, נורא מביך לאבד את העשתונות
שלך ליד גבר, בכלל מביך שזה קורה כשאנשים אחרים נמצאים בסביבה. אין שום דבר מושך
בלהיות מאוד-מאוד אדומה, מאוד-מאוד מלוכלכת משתן של כלבים וגם מאוד-מאוד סתומה. היינו
במיקרוסקופים, הוא שאל אותי שאלות. עניתי עליהן, עניתי נכון. בו בזמן חלק ממני עבר
להתקיים במציאות אחרת, רבודה, שבה פשוט הסתכלתי והסתכלתי והסתכלתי על האצבעות שלו.
אין לו אצבעות יפות במיוחד. אני לא מפסיקה לחשוב על האצבעות שלו, בכל מיני מקומות.
את יודעת שאת יכולה לשכב איתו אם את רוצה, דודי אומר לי, תדיר. אני יודעת מותק,
אני עונה לו, אבל אני לא בטוחה שאני באמת רוצה, ואני כן בטוחה שהוא לגמרי לא בעניין
שלי.
5. כשהייתי
נערה חמודה בצבא נתקלתי בערימת אצבעות מאוד מכוערת. היא הגיעה מחוברת לאדם ממוצע
מינוס, שאם הייתה לו האפשרות להשתלט על השיח לרגע, היה מספר שהוא דווקא בחור מאוד
נחמד והעולם הוא זה שמתנהג עקום. אבל הנרטיב לא שלו, אלא שלי, ובסיפור שלי הוא היה
הבחור הראשון שטען שאני משתמשת באיך שאני נראית כדי להתקדם מקצועית. הוא לא אמר את
זה רק לי. הוא דאג לומר את זה לעמיתים שלי וגם למפקדים שלי. הוא גרם לי לעצור
ולחשוב ברצינות על הצורה שבה אני מדברת או על הדרך שבה אני לפעמים משחקת בשיער. זה
כנראה הדבר שאמור להכעיס אותי יותר מכל בהקשר לסיטואציה ההיא, אבל זה לא. הדבר שהכי
מכעיס אותי הוא שבעולם עדיין מסתובב לו איזה אינסל עם אצבעות כל כך מכוערות.
6. כמה כוח יש בלהבין
בשלב מסוים בחיים שהנרטיב הוא שלך. כמה זמן אבוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
