אני רוצה למות. להתאבד או לסיים את חיי ברגע זה. זו לא פניה או בקשה לעזרה או משיכת תשומת לב. זו הודאה פנימית ואישית- אני רוצה להפסיק לחיות. לרדת מהגלגל הענק הזה של החיים שלא מוביל אותי לשום מקום חדש או מועיל.

המסקנה הזו מבקרת בתודעתי מדי פעם. פעם בחודש, אולי קצת יותר. אבל היא שם.

אני חושבת שיש לי הפרעת אישיות גבולית. לא באופן שמחייב אותי להתאשפז, אבל מספיק בכדי לגרום לי להשתגע. או לבלוע אין-ספור כדורים עם משקאות אלכוהוליים. או לחתוך את הידיים עד שאני לא מרגישה כלום. או פשוט לשבת בשקט או לצרוח למישהו בטלפון.

האובססיות שלי לא נותנות לי מנוח. הן משגעות אותי, ואני כבר עייפה. שלא תחשבו, אני לא אוותר עליהן בשום פנים ואופן. אבל אני לפעמים חולמת מה היה קורה אילו...  אבל זה לא חשוב וסתם מבזבז לי זמן יקר, כי זה לעולם לא יקרה. די, חאלס! נמאס לי מכל זה. אני רוצה למות. כאן ועכשיו. בלי להשאיר פתק או הסבר, ולעזוב אחת ולתמיד. אני מפחדת לצאת מהבית. מפחדת מאנשים. אני אובססיבית וחשדנית ופרנואידית באופן מוגזם. אני לא רוצה לראות אף-אחד ואני לא רוצה לשמוע אף-אחד. לא רוצה ללמוד ולא רוצה לחשוב בכלל. לא רוצה שיהיו השלכות למעשי ושיהיו אנשים בעולם. אני רוצה לחיות ולגור לבד בעולם הזה בלי אף-אחד. לבד, לבד. אני גם רוצה ללכת לפסיכולוגית ולספר לה שאני רוצה למות. היא תאשפז אותי קרוב לוודאי, ושם ימלאו אותי בתרופות. אני בטח שוב אתמכר לתרופות. הלוואי ויתנו לי כאלה שלפחות מדכאות תאבון, או שלפחות נותנות קצת חשק לחיות ולא לזעוף כל הזמן. או שאולי אני פשוט אחיה מנקודה לנקודה? למשל, כרגע ישנה הופעה, שאמנם תלויה בספק, במרץ שנה הבאה. הינה, אני אחיה מנקודה לנקודה. ככה החיים שלי יתנהלו מהרגע. אבל מה יקרה ואני אעבור נקודה ואז.. פשוט יגמרו לי כל הנקודות? אני אחזור למצב ההתחלתי שלי, כמו זה עכשיו. ואז אחליט על "שיטת מחייה" אחרת ואחיה עוד קצת. ומה יקרה אז? כנראה אעבור את גיל 18. ואז? כבר לא יהיה מי שידאג לי, ולא יהיה מישהו שאוכל לדבר איתו, או לשבת לידו באותו חדר ולבכות. לא שעכשיו אני יכולה לעשות משהו כזה, אבל אני מניחה שיהיה שה תמים בשדה שאוכל לנצל אותו למטרותיי. או שאולי כדאי לסיים את הסיוט הזה, שבכל מקרה סופו יהיה מר, ולהתאשפז? אבל אני אפספס הרבה חומר לימודי ולא תהיה לי תעודת בגרות. אבל גם ככה עכשיו ההישגים שלי בתחתית, אז למה לא לפחות להשתדל ולנסות להציל את עצמי? אבל מצד שני, אני לא שווה הצלה. לא שווה להשקיע בי, כי גם ככה לא ממש יוצאים מזה. השאלה היא מתי יהיה לי את האומץ לשים קץ לחיי. או מתי אחליט לשקם את חיי ולשכוח מהאובססיות המטורפות שלי, ולייצב אחת ולתמיד את החיים שלי. כנראה שלעולם לא, כי לא אוכל לשכוח את האובססיות, שכבר טמונות עמוק בתוך האישיות שלי. מה אנשים עושים במצבים כאלה? חתכים ורידים? לא תודה, כבר יש עומס שם. שותים משקאות אלכוהוליים ובולעים תרופות? יש לי מחרתיים מבחן במתמ' ואחד באנגלית. הולכים לישון? ומה אם בחלומות רודפים אותי? מה אם יש לי הפרעות בשינה? או שאולי מתקשרים לחברים או מדברים עם המשפחה? ומה אם אין לי ממש חברים, ומשפחתי היא יוצאת דופן בכל הקשור ליחסים? ומה אם אני לא רוצה לעזור לעצמי, אבל כן רוצה לעזור לעצמי? מה אם אני רוצה להתאבד ולהישאר בחיים רק כדי לגלות מה הם הגבולות שלי? כן, אני למעשה סדיסטית ואני פשוט חייה כדי לבדוק את הגבולות הסבל שלי. אם לא הייתי חושבת, וישר פועלת, הייתי מתאבדת בערך לפני.. בחורף 2003. מצחיק, אני כבר שלוש שנים רק סובלת. עוברת מעליה לירידה, מאובססיה לטירוף אחר. מהסבל שלי לסבל של אדם אחר. מתלות שלי בגורמים חיצוניים לפחד מוחלט מהעולם החיצון. אני מפחדת לצאת מהבועה שלי. אני לא אפתח אותה, ואף אחד לא יכנס. לא יפגע בי ואני לא אזיק לאף-אחד. ככה הכי טוב, נכון? אבל מה לעשות, אני תמיד צריכה להרוס את זה איך שהוא. חייבת לגרום לעצמי סבל בדרך כזו או אחרת. כי בלי זה אני פשוט לא אני. אני נהנית לסבול כנראה.

עד הנקודה הבאה?

לל"ט.