The Butterfly Ball

    "מה אמרת שהצבע האהוב עלייך?" הוא שאל אותי בשקט.

"ירוק," עניתי בלי להרים את העיניים. לא הרגשתי צורך להסתכל אפילו שנייה בפנים שלו.
והוא, מצדו, התעקש לעשות לי בכוונה, "למה דווקא ירוק? מה מיוחד בזה?"
"זה מזכיר לי דשא."
"דשא?"
הנהנתי. אני באמת אוהבת ירוק. זה מזכיר לי את הדשא, שהיה החבר הכי טוב שלי מאז שהגעתי לכאן. תמיד כשרציתי להרגיש קצת פחות לבד הלכתי לשכב על הדשא, ליד השיחים עם הנקודות בצבע בורדו. כבר התרגלתי לקרוא לזה שיחי דובדבנים כי אני לא יודעת מה זה, ובראש שלי זה כבר חרוט בתור דובדבנים.
וזה מה שעשיתי, רק שכבתי על הדשא, הרחתי את הדובדבנים מהשיח וקיוויתי שמישהו יבוא אליי - ממש כמו בסרטים - ישים את הידיים שלו על העיניים שלי ואני רק אצטרך לנחש.

פעם סיפרו לי שהשניות האלה של אי הודאות, שאתה לא יודע מי נמצא מאחוריך ומה קורה בשניות הבודדות שאתה מחמיץ, ומצד שני- השניות האלה שבהן אתה יודע שבכל זאת יש מאחוריך מישהו שחושב עליך ממש באותו רגע - הן הקסם הכי גדול שיש על כדור הארץ.
ואני עד היום מאמינה שאין פלא יותר גדול מההרגשה שיש מאחוריי מישהו ולא משנה כמה חסר אונים אני אהיה, הוא שם. אני מניחה שלא יזדמן לי לחוות את זה שוב בזמן הקרוב. אני קצת - רק קצת - כלואה כאן.

    "זוֹהָר? לאן נעלמת לי, מצחיקה שכמוך? שאלתי איזה תחביבים יש לך."
"אני אוהבת לספור את הנמשים שלי,"
הוא עיוות את פניו, ואני חשבתי שזה היה ממש חצוף. אבל אסור היה לי להגיד לו את זה, כי פחדתי שהוא יקבל רושם לא טוב ואז ישלחו אותי לטיפול, כמו שעשו לצאלה. החברה הכי טובה שלי. בערך.
"אוה.. אני מניח שזה.. נחמד. אני רק יכול להגיד שזה מקורי, אף פעם לא שמעתי עוד דבר כזה.."
שתקתי. וגם הוא שתק.
ולשם שינוי, זה הרגיש לי דווקא די נחמד. אז עצמתי עיניים כאילו מרשה לעצמי יותר ממה שאני יכולה. וחייכתי, חיוך גדול כזה כמו שאני תמיד עושה. אני ילדה חייכנית, תמיד אמרו את זה עליי. אבל בפנים יש לי הרבה עצב. הרבה. אני זוהר בתוך קופסה שחורה. ואף אחד לא יודע, בעצם רק כמעט אף אחד. וכשאני חושבת על זה, היא יודעת עליי הכל -וזו צאלה, שנמצאת עכשיו בטיפול פסיכולוגי כי היא כל הזמן בכתה והיא בכלל לא ידעה למה. אני ידעתי למה, אני עדיין יודעת. אבל אף אחד לא מקשיב ואני לא רוצה שאף אחד יקשיב. כולם רק שומעים ולא מקשיבים לי. לא מתרכזים בי. זו כבר סוג של שגרה, לפחות כך אני טוענת. אני לא רוצה שאף אחד יידע, כי זה רק שלי ושל צאלה. ורק צאלה יודעת את כל העצב שיש בי. ורק היא יודעת שהחיוך הוא לא חיוך אלא הצהרה.
אני צריכה אהבה.

    "אני יכולה לצאת?" שאלתי בקול מתקתק. אולי כדי להוסיף קצת פלפל לשיחה, שהתחילה להוות סוג של מטרד בעיניי.
"אנחנו כבר מסיימים, זוהר.. משהו בוער לך?"
"אני לא רוצה להיות כאן."
הוא התיישב על הכיסא המסתובב שהיה מולי. באמת תהיתי אם הוא יושב לפעמים, מהרושם שנעשה עליי עד עכשיו, נדמה היה כי הוא אוהב להסתכל על אנשים מלמעלה גם אם הוא יודע שהוא עמוק עמוק למטה. זה סוג של ביטחון עצמי קצת גבוה, מה שלי חסר בכמויות די רציניות.

הוא הניח את הקלסר שלו על הכוננית, ובהה בי. בלי בושה, פשוט הרים את עיניו אליי ולא הזיז אותן. הרגשתי מבוכה, הרגשתי איך הלחיים שלי נהיות אדומות ופתאום אני סמוקה. הגוף שלי נוהג להכשיל אותי במצבים שהוא אמור להיות חזק יותר, אבל כבר התרגלתי, וקצת מבייש אותי להודות שתשעים אחוז מהזמן שלי אני מבלה בלהסמיק, גם אם זרקו לי רק 'היי' קטן, מה שעלול בוודאי להרעיד את עולמי. במיוחד כאן.
"את משהו מיוחד, זוהר."
ולא מספיק שהיה לי אדום על הלחיים, עכשיו זה כבר נהפך לבורדו ובקרוב אני איראה חולה לחלוטין! אין לאיש הזה בושה! הוא הרים את היד שלו ללטף אותי ואני חייכתי חצי-חיוך בנימוס - זה מה שהצלחתי להוציא בקושי - לקחתי את התיק הקרוע שלי מהרצפה ויצאתי במהירות מהדלת.

יותר מדי, אמרתי לעצמי. יותר מדי.

- - -

יש לי שיער בהיר שנוטה קצת לגוון כתום-אדום, ושפתיים בצבע של סוכריה, ושמונים נמשים בערך. כל פעם יוצא לי מספר אחר. על הצוואר שלי תמיד מונחת שרשרת של חרוזי עץ עגולים וגדולים בכל מיני צבעים, ואני אף פעם לא מורידה אותה, כאילו היא חלק ממני. והצבע האהוב עליי הוא ירוק, והחברה הכי טובה שלי היא צאלה ועכשיו היא בטיפול כי היא בכתה והיא לא ידעה למה.
זה קצת כמו דיכאון אחרי לידה. יצא לי לחשוב על זה הרבה, במסגרת העבודה המקצועית שלי כחוושבת ראשית. המחשבות שלי לא עוצרות, ורק משפטים קסומים כל היום עוברים לי בראש, ואני מחכה לאחד שיבוא ואני אגיד לו, "הרגליים שלך לא עייפות? כי אתה רץ במחשבות שלי כבר כל-כך הרבה זמן" אבל זה קצת קיטשי מדי וקצת רומנטי מדי ואני לא רוצה להיות יותר מדי, גם אם זה רק קצת יותר מדי.
ויש לי עיניים של איילה. שחורות וגדולות. באמת שהעיניים שלי ממש הרבה יותר מדי גדולות. אבל זה אומר שאני שמה לב לפרטים הקטנים אז אני בסדר עם זה. ואני לא יפה אבל למדתי להתמודד עם זה ויום אחד יבוא האחד שיאהב אותי איך שאני. אולי כמו אַלוֹן מחדר שלוש-מאות-ואחת, או עֶדֶן ממאתיים-תשעים-ושבע. למרות שאלון יותר חמוד.

"תני לי לנחש, את... זוהר, נכון?"
פקחתי עיניים בבהלה. הייתי שכובה על הדשא, חשבתי על כל דבר אפשרי ובין המחשבות הסתתר ריח עדין של הלא-דובדבנים מהשיחים שליד. היה לי קשה פתאום לראות כל-כך הרבה אור. הרמתי את היד והשענתי אותה על המצח, כדי להסתיר את השמש ולראות מי זה עומד מולי. הוא עמד בדיוק איפה שהשמש האירה כדי להקל עליי.
"תודה," אמרתי בחצי-פה. "אני באמת זוהר. אבל איך ידעת?"
- "הו, אני אלון. אני יודע הכל."
איזה מתנשא. אני לא אוהבת כאלה. לא יכולתי לשלוט בעצמי, "אתה יודע שאתה קצת מתנשא?"
הוא צחק. "תתפלאי, אבל אני דווקא יודע. לא התכוונתי להיות כזה, רוצה שאני אלך ואחזור כדי להציג את עצמי שוב?"
- "אני חושבת שזה בסדר. פגשתי מספיק טיפוסים בחיים."
"אוהו, את נשמעת לי כמו מישהי מנוסה."
התהפכתי על הבטן ושמתי את הידיים על הדשא כדי לתמוך בגוף שלי, שהראש יישאר למעלה. הסתכלתי לו עמוק בעיניים, שיבין שאיתי לא צוחקים. אם הוא כאן בשביל לעשות ממני צחוק אז אני לא אתן לו. אני לא רוצה. ובכל מקרה, מה הוא בכלל רוצה ממני? הוא נשכב בדיוק כמוני, מולי.
"אז מה, זוהר? כמה זמן את כבר פה?"
- "כמעט שלושה שבועות."
"זה הכל? תתפלאי, אני כאן כבר שנה וחודשיים."
- "אז אני המנוסה כאן?" צחקקתי. הוא חייך יחד איתי, ואני חייבת לציין בהערה שובבה שיש לו את החיוך הכי מקסים שראיתי. אבל הוא עדיין מתנשא ועדיין ממני לא עושים צחוק אף פעם. משום מה לא הסמקתי. זה הרגיש לי נורא טוב לדבר איתו, ופשוט זרמתי ודיברנו ודיברנו. באיזשהו שלב נזכרתי בתחילת השיחה ובכלל לא שאלתי אותו למה הוא בא דווקא אליי, ולמה הוא לא מסתובב עם האנשים שאיתו כאן כבר מעל שנה ומתעסק בנערה חדשה שעדיין לא יודעת את החוקים של המקום.
"אז למה בכלל באת לדבר איתי?" שאלתי בלי חוצפה בכלל. התפלאתי קצת מעצמי.
- "לא יודע, נראית לי משועממת אז באתי."
איזו תשובה מצוצה מהאצבע. לא האמנתי לו, עמדתי על שלי. "ועכשיו באמת, למה באת לדבר איתי?"
הוא שתק לכמה דקות, והיה נדמה כאילו בחיים הוא לא נתקל בטיפוס כמותי. ואפשר לחשוב, זה לא שאני יותר מדי מיוחדת וגם לא מוזרה, אבל קיבלתי את זה שהוא לא מכיר את הנערה החדשה בקהילה. נתתי לו לחשוב.
"להגיד לך את האמת?," הוא התחיל, והנהנתי. "את נראית שונה מכל השאר. את נראית מעניינת. אף פעם לא ראיתי מישהי שכל-כך מחוברת לטבע, כל הבנות כאן אותו הדבר. לכי תנסי לשכנע את הבנות מחדר שלוש-מאות-וארבע-עשרה לשכב על הדשא. הן יפצחו בצעקות שהחצאית שלהן תתלכלך ושהשיער יתבלגן ודשא ייכנס לתוכו. את לא כזו, את שוכבת כאן כבר שלושה שבועות עם הריח של השיחים ולא מדברת עם אף אחד. אז חשבתי שיהיה נחמד לגשת אלייך, ואני יכול גם ללכת."
חייכתי, ואחרי חצי דקה בערך אמרתי, "אני חושבת שזה בסדר שתישאר." והחיוך שלי אפילו התעצם.
אלון היה הילד הכי נחמד שהכרתי.

- - -

אחרי יומיים כבר רצו השמועות על הנערה החדשה שהצליחה להתחבר לילד הכי פופולארי בקהילה, והיא רק ניסתה לברוח מהכל. הו, לרגע ברחתי גם מעצמי. זו הייתי אני, לגמרי אני. זוהר, עם עיני האיילה השחורות והגדולות, השיער הכתמתם, שמונים הנמשים (שכבר נהפכו לתשעים, איכשהו) ושרשרת חרוזי העץ.
ובכל יום בסביבות אחת עשרה בבוקר שכבתי על הדשא באותו מיקום, וחיכיתי שאלון יבוא ויכסה לי את העיניים, ואז אני ארגיש תחושת אי ודאות שתהיה מוצפת בתחושה כל כך טובה שיש מישהו מאחוריי. וזה לא סתם מישהו, זה הילד החמוד מחדר שלוש-מאות-ואחת. זה הילד הכי נחמד שהכרתי ויש לו את החיוך הכי מקסים שראיתי.
וכל פעם כשהוא היה בא, הוא התחיל שיחה כאילו במשפט שהוצא מאמצע שיחה אחרת, כאילו אנחנו באמצע דו שיח שוטף והוא שואל שאלה או חושף תובנה כלשהי. אבל זו בעצם הייתה רק ההתחלה. וזה מה שהיה מיוחד.
באחת הפעמים הוא בא בהצהרה: "יש לי שאלה קצת פרטית," וחייך חיוך מזימתי אבל כל-כך יפה. אז חייכתי אליו חזרה ולבשתי הבעה מעוניינת. "מה הצבע האהוב עלייך?"
"ירוק." עניתי.
- "דווקא ירוק? אין בזה שום דבר מיוחד! ציפיתי לאדום, או כתום, או משהו זרחני כזה. ועכשיו באמת, מה את מוצאת בירוק?"
"ירוק מזכיר לי דשא. ואני אוהבת דשא."
- "דשא?"
הנהנתי. אני באמת אוהבת ירוק. הוא נראה קצת מופתע, כאילו הוא לא מבין מאיפה נפלתי עליו. ואז שכבנו אחד ליד השני, ולא דיברנו בכלל. אני עצמתי עיניים וחשבתי על כל מיני דברים והוא לא היה בכל המחשבות אלא רק בחלקן, ואני לא יודעת על מה הוא חשב. אבל אחרי חמש דקות או עשר דקות או חצי שעה או בכלל שעתיים, אני לא יודעת כי איבדתי כל תחושת זמן, הוא לחש לי בשקט "אני לא יכול להמשיך עם זה."
חשבתי שאני חולמת. כל הסיטואציה הרדימה אותי נורא, אז פתחתי את העיניים והסתכלתי לשמאלי. הוא היה שם והסתכל עליי בחזרה, כאילו כל הזמן ששכבנו שם הוא הסתכל עליי ורק אני המשכתי לשכב באדישות ושכחתי שאני נמצאת על כדור-הארץ.
"מה?"
- "אני לא יכול להמשיך עם זה."
"מה אתה מגדיר 'זה'?" שאלתי בבלבול מוחלט.
- "כשבאתי אלייך, לפני כמה ימים, הייתה לזה מטרה. והכל הוצא מהקשרו ועכשיו אני תקוע יותר מדי עמוק בתוך זה. אבל אני לא יכול להמשיך."
"מה הייתה המטרה?"
- "טוב, תראי, זה קצת מסובך..."
הייתי בטוחה שהוא הולך לצעוק עכשיו 'סתם' ארוך ולפרוץ בצחוק גדול, אבל להפתעתי זה לא קרה. הייתי צריכה את צאלה, בדיוק ברגע הזה. פחדתי. ממש פחדתי. בחיים לא הרגשתי כל כך חשופה ועירומה מול כל-כך הרבה מחשבות ורגשות ודברים שעלולים להתפרץ בלי שאני בכלל ארגיש. לא רציתי לבכות. הסתכלתי עליו בציפייה, לגמוע כל מילה שהוא אומר ולשמוע את הקול שלו עוד קצת, להסתכל לו בעיני הדבש ולשמוע רק דברים טובים.
"מכירה את עדן? ממאתיים-תשעים-ושבע?"
- "עם התלתלים והעיניים הירוקות, אתה מתכוון?"
הוא הנהן. "מה איתו?" שאלתי. לא הבנתי מה פתאום עדן עכשיו נכנס לקסם שהרגשתי.
- "הוא.. חושב שאת מיוחדת מאוד. אם את מבינה למה אני מתכוון.."

הלב של זוהר - פטיש. נעים מאוד. זה מעך לי את הלב. קימט אותו לחלוטין. לא יכולתי להאמין ש.. אוף.
עדן היה ילד ממש נחמד, והוא נראה ממש טוב, אבל בחיים לא דיברתי איתו וכשחושבים על זה, לא דיברתי עם אף אחד חוץ מאלון. ואולי כמה מילים פה ושם בחדר האוכל, שגם אליו הגעתי פעמים די נדירות כי תמיד נהגתי לקחת תפוח מסל התפוחים במועדון. וזה כל מה שהייתי אוכלת, תפוחים ירוקים וחמוצים שקשה לנגוס בהם. לא אהבתי שום-דבר אחר. רק כאלה ספציפיים.
בכל מקרה, כשאלון אמר לי שעדן 'חושב שאני מיוחדת', הוא אמר את זה בשיא האדישות ואז כבר הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות והחלטתי, בפעם הראשונה בחיי, לקום מהדשא לפני חמש אחר הצהריים. השעה הייתה שלוש וחצי לכל היותר, והחלטתי לפנות לחדר שלי. הרמתי את הראש שלי, הוצאתי קצת דשא שנכנס לתוכו, לקחתי את התיק החום והקרוע שלי וצעדתי לעבר החדר. אלון לא אמר כלום, הוא רק צפה בי הולכת ומתרחקת ופשוט לא אמר כלום.

- - -

אני לא יודעת למה, אבל בכיתי. בכיתי הרבה. כמעט כמו צאלה, רק שאני ידעתי על מה אני בוכה. נראה לי. ואז שמעתי דפיקות בדלת וכשהסתכלתי לכיוון, ראיתי פתק משתחל מתחת. במקום לפתוח את הדלת ולראות מי שלח את הפתק, פשוט הרמתי אותו וקראתי. לא ידעתי שזה יעלה לי אחר כך. כשקראתי מה כתוב בו, רק התבלבלתי. אפילו יותר ממקודם. זה כאילו הייתה רשימה של קודים שהיא כל כך מובנת מאליו עד שניסיתי לתת לה משמעות אחרת רק כדי שזה לא מה שאני אחשוב שזה.
"מאתיים-תשעים-ושבע; שמונה אפס אפס; לבד". נו באמת, מה זה כבר יכול להיות?
אני חושבת שאני הולכת לשלם ביוקר אחר כך.

אז הלכתי. כי אני לא יכולה להבריז. ומי חיכה לי שם? צאלה. ה-צאלה. היא חיבקה אותי, וגם הפעם היא בכתה, אבל אני חושבת שזה היה אך ורק מגעגועים ובכיתי גם אני ו.. הכל יצא החוצה. פשוט הכל. התגעגעתי אליה כל-כך, לחברה האמיתי היחידה שאי פעם הייתה לי. והנה היא פה ואני יכולה לספר לה על כל מה שקרה והנה אני יכולה פתאום להוריד את כל האבנים מהלב שלי.
"מה את עושה פה?!" שאלתי בפליאה ולא שמתי לב שהרמתי את הקול קצת יותר מדי.
- "הביאו אותי לקהילה לבקר, אני חוזרת הביתה עוד יומיים."
"כל כך התגעגעתי!" אמרתי לה שוב וחיבקתי אותה שוב, חזק חזק. כמו תמיד, ואפילו קצת יותר.
אחרי שדיברנו והשלמנו פערים, התחלנו לדבר על בנים וכל השטויות האלה, נו אתם יודעים. סיפרתי לה על אלון ועל עדן ושנלחצתי ושאלתי אותה בכלל מה היא עושה בחדר שלהם והיא אמרה שעדן היה מוכן להחביא אותה כי אסור לה להיות בקהילה. לצאלה תמיד יש תובנות כאלה, שאני לא יכולה להבין מאיפה היא מביאה את המשפטים האלה שהופכים לי את הלב. היא כאילו קוראת אותי בלי שאני בכלל צריכה לדבר. והיא תמיד אומרת שהעיניים שלי אומרות הכל. ואני נוטה להסכים איתה.
אפילו כשאני מסתכלת במראה אני רואה ילדה עצובה. העיניים שלי אומרות הכל, וזה לא משהו שאפשר להסתיר. למרות האיפור העדין שאני נוהגת לשים, אני עדיין נראית עצובה. גם לאמא שלי היו עיניים עצובות, תמיד, ועכשיו אני בכלל לא יכולה לראות אם הן שמחות יותר. כי היא עמוק עמוק באדמה.

צאלה סיפרה לי שבסוף השבוע יתקיים שוב הריאיון. כלומר, ה-ריאיון. זה שיכול להוציא אותי מהקהילה. כשעומד אדם ושואל אותך שאלות על מה התחביבים שלך, מה הצבע האהוב עליך ומה לדעתך מייחד אותך, ובסופו של דבר הוא גם מסיק מזה מסקנות שנראות לי שטותיות לחלוטין, וזה מה שקובע אם אפשר להשתחרר מהקהילה. וחשבתי על זה, אני לא רוצה להשתחרר. כיף לי, נעים לי. אף פעם לא התחברתי לטבע כמו כאן.
אף פעם לא התחברתי לאנשים כמו כאן.
ואני כן רוצה להמשיך לראות את אלון בכל יום, ואני כן רוצה להיות ידידה טובה של עדן. ואני כן רוצה להנות מהביקורים הקצרים של צאלה, ולהמשיך להריח לא-דובדבנים ולאכול תפוחים ירוקים חמוצים שקשה לנגוס בהם. אני רוצה, באמת רוצה. כמו שמעולם לא רציתי.

- - -

הייתי קצת חולמנית מדי, ולא כל כך שמתי לב לדברים שיוצאים לי מהפה. לא באמת אכפת לי מהריאיון הזה. אני רוצה להישאר כאן, ואני אעשה הכל כדי להישאר.
עפתי לכל מיני מקומות ולא התרכזתי בכלל בבוחן, נדמה לי שהיה קטע שהוא עמד (טוב, הוא תמיד עומד) והסתכל עליי ואני פשוט זמזמתי שיר בלי לשים לב שהוא מולי. ושרתי בקול רם ובאיזשהו שלב התפללתי שתהיה לידי גיטרה שאני רק אוכל לנגן ולהוציא הכל, אבל זו הייתה כיתה יותר-מדי-לבנה, והוילונות בה היו יותר-מדי-ישנים, והכל שם היה יותר-מדי. אז המשכתי לזמזם עד שהבוחן החליט להרוס לי את רגעי האושר.
"מה אמרת שהצבע האהוב עלייך?" הוא שאל אותי בשקט. "אדום" עניתי בפזיזות.
- "הו הא, השתנינו מפעם שעברה. מה קרה?"
"זו אמורה להיות שאלה מהריאיון?"
- "לא בדיוק, אבל אני מתעניין ביותר. תסלחי לי על זה.. יצר הסקרנות."
עשיתי פרצוף כזה שמביע 'שיהיה' ושתקתי. אז הוא, מן הסתם, בתור אדם שמדבר הרבה, שבר את השתיקה.
"אז למה הפעם אדום? מה מיוחד באדום? זה צבע נורא בנאלי."
- "הוא מזכיר לי דשא,"
"דווקא דשא? איך אדום ודשא קשורים?"
- "הוא מזכיר לי דשא ודובדבנים שהם לא דובדבנים."
ואז חשבתי. חשבתי הרבה. על איזה מוזרה אני נראית כשאני שוכבת על הדשא שעות על גבי שעות ואם הריח של הלא-דובדבנים הוא באמת ריח טוב ועדין או שהוא בעצם ריח חריף וצמיגי, ואולי אני סתם מנסה לייפות את העולם אבל הכל נראה אחרת. וחשבתי שאלון הילד הכי יפה שהכרתי, וחשבתי שאני רוצה להיות קרובה אליו כמה שיותר והצטערתי שקמתי מהדשא בשלוש וחצי אחרי הצהריים יומיים לפני. או שלושה. אני בכלל לא זוכרת. הכל נעלם לי, וצאלה הייתה הדבר הכי אמיתי שעלה לי במחשבות באותו רגע. כי אלון לא אמיתי. לא בשבילי.
"זוֹהָר? לאן נעלמת הפעם, מצחיקונת?"
- "אני.. אממ.."
"התחביבים שלך השתנו מאז הריאיון האחרון?"
- "אני אוהבת לשכב על הדשא ולדמיין ריח עדין ומשכר של דובדבנים שהם לא דובדבנים. ואני אוהבת לנגוס בחוזקה בתפוחים ירוקים חמוצים, ולהרגיש את הצריבה בכל חלל הפה. ואני אוהבת להשאיר את הלשון על הארטיק הרבה זמן כדי שהיא קצת תידבק, ואז לנסות לדבר ולהצחיק את כל החברים שלי בנסיונות לא מוצלחים. אני אוהבת לחבק חזק חזק את מי שאני אוהבת, ואני אוהבת לבכות סתם בשעות הפנאי כי לדעתי זה ממש כיף. ויודע מה עוד אני אוהבת? אני אוהבת את הקהילה הזו, ואותה אני לא עוזבת."

שתיקה.
הרבה שתיקה.
"אני חושב שכאן סיימנו, זוהר." הבוחן אמר והחווה בידו אל הדלת, כאילו מגרש אותי. לקחתי את התיק הקרוע מהרצפה, ויצאתי.

- - -

שלושה ימים אחרי זה, תלו בלוח שליד חדר האוכל מודעה עם שמות של שלושת האנשים שמשוחררים מהקהילה. בכלל לא התקרבתי ללוח, ידעתי שאני לא שם. הבהרתי את זה מספיק ברור. נכנסתי לאכול, באחת הפעמים הנדירות שאני נכנסת, וכשזה כבר קורה אני לוקחת שתי כפות אורז וכף סלט ותפוח ירוק חמוץ או בעצם שניים, תלוי. וזה מה שמשביע אותי, תמיד.
כולם בחדר האוכל דיברו על הראיונות שלהם. שאלתי את אלון מה היו התשובות שלו, הוא אמר לי שבצבע האהוב שלו הוא אמר כחול. עניין אותי לדעת למה, בטח כי זה מזכיר לו שמיים כחולים או אוקיינוס שקט או משהו כזה. אבל הוא ענה לי רק דבר אחד, "מה שיותר כחול יותר עמוק", וזה הדבר הכי מדהים ומקסים ששמעתי בכל החיים שלי. מה, אתם לא חושבים? בכל מקרה, אלון נראה מדוכדך. ולא רציתי שהוא יהיה מדוכדך, כי זה גרם גם לי להרגיש לא-משהו.
"אלון, הכל בסדר?"
- "סביר."
"למה רק סביר? היי, תשמח! אנחנו נשארים פה!"
- "את תמימה."
"תמימה? אני? למה?!"
- "לא הלכת ללוח בכלל, נכון?"
"לא, כי הבהרתי לבוחן שאני לא עוזבת וזה הרשים אותו."
- "את הרשמת אותו, וכנראה שגם אני הרשמתי אותו. אני הולך."

- - -

"מה אמרת שהצבע האהוב עלייך?" הוא שאל אותי בשקט.
"כחול," עניתי בקרירות, כמעט כמו הקור של המים שהיו צריכים לשפוך על הפנים שלי אחרי שהתעלפתי בחדר האוכל.
- "אני רואה שאת משנה דעה משבוע לשבוע, את נערה הפכפכה, זוהר..."
"עדיין לא הבנתי מה משנה הצבע האהוב עליי."
- "למה בחרת כחול? תהיי כנה עם עצמך."
"מה שיותר כחול יותר עמוק, אתה לא חושב?"