ונדמה שהגשם, במקום לנקות, רק מכסה את הכאב שלי כדי לנסות להסתיר. אבל הוא לא נעלם, אני לא נעלמת. הצעקות שלי נבלעות ברעש ההמון, אני מנסה לצרוח יותר חזק ופתאום מרגישה הלם חזק בגב - נפלתי. בפעם המיליון. אנשים באים וטופחים לי על השכם, כל כך חזק שזה כואב אפילו יותר. סטירות במסווה, חשבתי שכבר התבגרנו.
והנה אני, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי יושבת וכותבת את האמת שגם לה כבר בא לצרוח מרוב שהיא אמיתית. מעניין מה קרה לאותה ילדה שעד לפני ממש קצת זמן הייתה האדם הכי סגור על הגלקסיה. משהו עובר עליי, ואני אשקר אם אני אגיד שאני יודעת מה זה. המסכה המטופשת הזאת לא מוכנה לרדת לי מהפנים. כל-כך הרבה איפור שכבר קשה ונמאס לנסות ולהתחיל לקלף. את כל שכבות החיוכים המזוייפים והצחוקים השקריים... אפילו לי בעצמי אין כוח להציל אותי.
וזה בא כל לילה מחדש. עם החורף, באו המחשבות הקשות, והפעם יותר מתמיד. קחו את כמות המחשבות היומית שלי ותכפילו אותה בשלוש. אם זה היה תרגיל אמיתי המחשבון היה מראה טעות בחישוב. יותר מדי דאגות על מוח יותר מדי קטן. אף פעם לא חשבתי שאני חכמה והנה אני מוכיחה לעצמי למה. טיפשה שכמותי.
דרוש חֶבֶל. לא-לא, חס וחלילה, אני לא אתלה את עצמי, אני אוהבת לחיות ולחוות ולהיות. אני רק רוצה להיאחז במשהו, כי לאט לאט אני מרגישה שהמגע שלי מרפה, האחיזה שלי רופפת, ואני עצמי מתנדנדת בלי שום סיכוי לשרוד. כשאני חושבת על זה שוב, מתחשק לי לסטור לעצמי הפעם.
קשה לי להודות שאני צריכה קצת יותר ממה שאני מקבלת. זה קשה לחיות בידיעה שאני מפחדת להיות מי שאני רוצה להיות. לכו תבינו מה זה אומר. ואני יודעת שזה בכלל לא קשור, אבל הרגשתי שאני חייבת הסברים. לכל האנשים שטפחו לי על השכם לא חזק מדי ולא חלש מדי, כך שאני אוכל להרגיש שהם כאן, ובכל זאת התייחסתי אליהם שלא כראוי.
ולהגיד את האמת, אף פעם לא היה לי קשה כל-כך להסביר.
אז הגשם ממשיך לטפטף,
וזה רק נראה כאילו הכל בסדר.
בהפוגות שלו אני מרגישה כמה כואב לי.
אבל הוא ממשיך לטפטף,
וכל טיפה כבדה כל-כך.
אף פעם לא הרגשתי כזו חסרת אונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry