העבר שלי תקוע בתוך קופסה ענקית שבכלל אי אפשר לתאר את הגודל שלה. הקופסה הזאת כל-כך גדולה, עד שהיא יכולה להכיל חיים שלמים של בן-אדם. ואולי אפילו את האדם עצמו. אז אני גרה בתוך קופסה, קופסה ענקית שמכילה את כל העבר שלי. ואני תקועה שם בפנים, מנסה לסלק שיירי זכרונות שכבר גדלו והצטברו לחלקיקי אבק. לתאים אפורים.
ואני חיה בתוך העבר שלי וכל פעם שאני בוכה זה כמו חתך מדמם לכרישים. הזכרונות רודפים אותי, מנסים לתפוס אותי ולאחוז בי כמה שיותר חזק עד ששוב יהיה לי קשה מדי לסלק אותם ואז אני כבר אתייאש מלנסות. והמוח שלי נהייה קורי עכביש, זה מתחיל להיות קצת מפחיד שאת כל המחשבות שלי אני חושבת כבר בפעם השנייה והשלישית ועדיין מופתעת מעצמי.
צריך להקים חנות מחשבות, לאנשים שהם בעצם ילדים, שמרוב שהמחשבות שלהם משומשות הם צריכים לרוקן את המוח, לנער את כל השאריות ולהתחדש במחשבות אולי קצת יותר אופטימיות. משהו שיגרום להם להתגאות בעצמם. ואולי בעצם צריך להמציא פותח-קופסאות משוכלל שיוכל לבוא ולהושיע אותי מהקופסה הגדולה שבה נתקעתי. רק אני והעבר שלי.
לרוב כשאנשים נזכרים בעבר, הם מסתכלים אחורה, במובן התיאורטי של המילה. אף פעם לא יצא לי להפנות את הראש לעולם רק בשביל להתעסק בעצמי לרגע. בכל מקרה, אצלי בקופסה זה ממש-ממש אחרת. אני מוקפת בעבר. ואז חשבתי על משהו הגיוני שיגרום לי לראות רק את ההווה או אפילו יחשוף פיסת-עתיד, אבל הגעתי למסקנה שזה פשוט בלתי אפשרי. אני יותר מדי בתוך זה. טבעתי.
..... הֶלְפּ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry