יש בי חור.
שעם הזמן רק הולך וגדל וגדל, ובולע אותי אבל איכשהו אני עדיין נשארת פה. עומדת. על שתי הרגליים שלי, אם תהיתם. זה גורם לי לחשוב שאין שום דבר בעולם הזה שישבור אותי ובכל זאת אני כאן בתור אסופת רסיסים שאיכשהו אמורים להתחבר כל בוקר וליצור חיוך. אני מרגישה שאני לעולם לא אוכל למצוא את החתיכה החסרה. כל-כך הרבה דברים עוברים לי במוח, מתחילות להידלק נורות אדומות מעומס יתר של מחשבות שפשוט לא נגמרות. אני כמו מפעל לייצור פרנויה שהולכת ומתפתחת עם הזמן.
אני חלשה מדי. אני מוותרת לעצמי. כל הכוחות שהיו לי נעלמו ואני, חסרת אונים, מנסה ללקט את מה שאני רק אצליח כדי לגרום לעצמי להרגיש טיפה יותר מעכשיו. רק טיפה, לא ביקשתי הרבה. אני יכולה למנות את הסיבות לירידת המצב-רוח שלי על עשרים ידיים ואפילו יותר. לא אכפת לי כמה זה כרוך בלהתרכז בבעיות שלי. זה פשוט נהייה יותר מדי בשבילי. יותר מדי.
יש בי חור, אני לא יכולה... אוף.
למישהו יש חוט ומחט?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry