מכירים את זה שאתם מתבלבלים מהבלבול של עצמכם? כן, נשמע קצת-הרבה מטומטם, אבל אני בדיוק שם עכשיו. אני כל כך שקועה בתוך הבלבול הזה שרק הסתבכו לי המחשבות עוד יותר. זה מצחיק. אני צוחקת הרבה בימים האלה למרות שאני לא מוצאת הרבה סיבות ממש משמעותיות.
אני מניחה שזה עדיף מלבכות, לא?
למרות שאני שברתי מן סוג של שיא גינס בכמה שאני בוכה בשבוע אחד. בעצם, עזבו שבוע אחד - ביום אחד. בין אם זה לבכות אחרי שהתעטשתי או לבכות כי אני קוראת את הספר הכי טרגי שיש או... כל דבר אחר שעשוי להיות ממש מטופש.
אני בכיינית. מה לעשות, זו אני.
אבל למדתי לשלוט בזה ועכשיו אני כמעט ורק צוחקת. לא משנה איזה סערה מתחוללת לי בפנים, אני צוחקת, כי זה נותן לי להרגיש יותר טוב עם עצמי כשאחרים מסתכלים עליי ואני מחייכת. אני מרגישה שאני מצחצחת שיניים כדי שהחיוך שלי תמיד ייראה אמיתי, ולא בשביל היגיינה אמיתית. שוב, אני יכולה להגיד שזה נשמע ממש מפגר, אבל את האמת שלא אכפת לי. כי אני מחייכת, והרבה.
אני בטוחה שאנשים שלא ראיתי הרבה זמן יבחינו בשינוי אם הם יראו אותי. פעם הייתי יותר מדוכדכת, והחיוך היה מן משהו שלא ידעתי איך להגיב אליו כשהוא הגיע. כשצחקתי, זה היה מצחוק של אחרים, אחרי שאני אמרתי משהו ציני אולי שגרם להם להגיב בצורה של צחוק. אבל זו אף פעם לא הייתי אני. ואני מניחה שזה שינוי טוב. אפילו ממש טוב. הצלחתי לעשות את ההפרדה - לצחוק או לבכות. אין ביחד.
כשאני עצובה, אני בוכה. כשאני שמחה, אני מחייכת.
אני מתגעגעת לימים של פעם שהייתי באמת משקיעה את הנשמה שלי פה.
הפסקתי גם לכתוב, שזה אולי הדבר הכי נורא שיכולתי לעולל לעצמי.
אני עכשיו פותחת מסמך חדש וכותבת מה שרק עולה לי לראש.
זה קורבן גדול מדי בשבילי, להפסיק לעשות משהו שאני יודעת שגורם לי הנאה.
Happy New Year, באיחור קל אך אופנתי במיוחד.
זו באמת הולכת להיות שנה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry