לפעמים אני חושבת שנותנים לי יותר מדי קרדיט על משהו שאני לא.
בעצם, למה לפעמים? כמעט תמיד.
אני יודעת שיש לי בעיות הערכה עצמית קשות במיוחד, ואני יודעת שתשעים ותשעה אחוז מהאנשים שאני מכירה חושבים שאני משהו. אבל אני לא חושבת ככה. אני לא יודעת למה.
אף פעם לא הצטיינתי בלראות בעצמי משהו. לא משנה איזה מן משהו. פשוט הכל אצלי תמיד ריק כשאני מסתכלת במראה, כשאני חושבת על המחשבות שלי (כן, זה קורה כשיש עודף מחשבות לא ממש נחמדות).
קטע מהיומן שלי,
10.1.09, 21:02.
"אני חלשה. מכל בחינה אפשרית.
קשה לי לעמוד על העקרונות שלי, ואני יודעת שכל אדם אחר יגיד שזה לא נכון. אני לא רוצה להיות כזאת. אני רוצה להיות כמו כולם, רוצה שיסתכלו עליי ולא יהיה להם שום דבר להגיד. רוצה להיות סתם-אמיתי, ולא רק להרגיש כמו כלום. אני רוצה שהתחושות יתאמו את המציאות.
אני רוצה לקום בבוקר לסתם יום, עם סתם אנשים, וסתם תכניות, שהכל יהיה לייט ולא מצריך חשיבה מיותרת או רגשות מבוזבזים שלוקח זמן לחסוך בחזרה.
ואם רגשות היו כסף, מה שאירוני במיוחד - אם כבר דיברנו על אירוניה - נראה לי שהייתי מתחת לקו העוני.
ולא כי אין לי רגשות, כי יש לי. אלא רק בגלל שכבר הוצאתי הכל על אחרים.
אז אצלו יש אהבה, ואצלה כעס, ואצלם חיבה וככה הרגשות שלי הולכים לכולם ולא משאירים לי אפשרות אפילו לכעוס על עצמי, אז בטח שלא לאהוב את עצמי."
Note to self: SHUT UP.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry