הקדמה חסרת פואנטה:
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להיות. כל כך הרבה דברים שאני יודעת שרוב הסיכויים שאני לא אגיע אליהם אף פעם. ואני עדיין ממשיכה לחשוב על עצמי בעתיד, כמי שאני באמת רוצה להיות, וזה לא נראה לי עד כדי כך מוזר. אתם חושבים שזה לא בסדר?
בואו נדבר על ביטחון עצמי. מה שעלול להיות קצת קשה לדבר על משהו שמעולם לא התנסיתי בו, אבל זה יכול להיות נחמד לנסות להבין מה זה באמת.
אז אני אריאל, ואין לי ביטחון עצמי. בכלל. אני בעצם נרמסת תחת כל כך הרבה אנשים שפשוט יש להם את האומץ לדבר. כן, לדבר. מה שאצלי בא לידי ביטוי רק בכתיבה או בדיבור לאנשים שמכירים אותי ממש טוב. אף פעם לא הצטיינתי בלהתחבר לאנשים מיידית. אני כזאת חסרת טאקט. כאילו, אם הייתי יכולה להיכנס לכל המוחות של האנשים שהייתי רוצה להיות קרובה אליהם, אני בטוחה שהיו צפים שם הרבה מאוד דברים לא ממש חיוביים.
ושוב, אני לא יכולה לדבר פסקה אחת מבלי שחוסר הביטחון העצמי הזה יוכיח את עצמו מחדש. אין כזה להגיד, "אני אריאל ואני יפה". כאילו, בטח שיש כזה דבר, הרי כרגע אמרתי, אבל אין שום כוונה מאחורי זה. ואני לא יודעת איך לגרום לכוונה הזאת להיות אמיתית וכנה כמו שאני רוצה שהיא תהיה.
אני רוצה להאמין שיש בי משהו, אני רוצה להאמין שאני אולי יפה וקצת מוצלחת. אני באמת רוצה, אבל כנראה שרצון זה לא מספיק. ואותי לא לימדו דברים אחרים חוץ מלרצות. רק לרצות, מבלי לדעת איך להגשים את הדברים.
אני מרגישה כל כך ריקנית. שטחית, מטומטמת.
נמאס לי שכולם אומרים לי שאם אני אוהב את עצמי אז גם הסביבה תאהב אותי.
כי יש לי בעיה. זה כנראה משהו מולד.
אין בי מספיק אהבה.
או שאני פשוט לא יודעת לחלק אותה כמו שצריך. מתמטיקה תמיד היה הצד החלש שלי.
אני טובה בספרות, ובנספחים של ספרות, שכוללים: בכי-לעמוד-אינטרנט, או לחילופין, כתיבת-מחברת-פתטית-על-רגשות.
אני פשוט מעולה בזה.
שיהיה לכולכם ערב טוב, כי גם שלי הולך להיות די בסדר, אני חושבת. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry