תפעילו את הדמיון שלכם לרגע. בואו נדמיין ביחד משהו שנשמע די מטופש, אבל זה הכי טוב שאני יכולה.
בואו נדמיין שאני נר. כן, נר. כזה שעשוי משעווה שנכנסת בין הציפורניים ומוכנה למכור את נשמתה לשטן כשמדליקים את הפתיל שמחובר אליה. ובואו נמשיך לדמיין שאני מנסה לברוח ממצית או גפרור, בעצם הרבה כאלה, במשך כל ימי חיי. ואני מצליחה. אני עוברת בין להבה ללהבה, מרגישה קצת כמה זה שורף בכפות הרגליים ובקצוות השיער, וממשיכה לדלג הלאה.
כן, תנסו לדמיין נר מדלג בין מצתים כדי לא להתנדנד וליפול. אתם יכולים להניח על הפתיל מסכה עם הפנים שלי. אולי כך יהיה לכם יותר קל לשרוף. אולי כך יהיה לכם יותר קל להעביר זרמי אש בתוכי, בין אחד לאחד, כדי שכולכם תוכלו לראות מה קורה לאותו נר קטן שבסופו של דבר האיר למספר מועט של דקות. אבל רק קצת.
ומה קורה לנר שהפתיל שלו נשרף? הוא הולך ודועך, לאט לאט הוא קטן ומאבד מהנוכחות שלו, מאבד את הגובה ואת היתרון על שאר הנרות שנכוו בעבר. פעם הוא היה משהו, היום הוא עפר.
בואו נדמיין שאני בורחת כבר יותר מחמש עשרה שנה מאנשים ומבעיות שעלולים 'לשרוף' אותי, ולרוב אני מצליחה. בואו נדמיין איך אני עוברת בין להבות האש המרצדות שנייה לפני שמוסיפים עוד קרש למדורה, ונראה איך אני תמיד נשארת בצד כשצריך. ואולי גם כשלא צריך.
נסו לדמיין את הכאב החד והמפלח שעובר לי בגוף בכל פעם שאני יוצאת מאוחר מדי מבין הגיצים. 'נכשלתי', אני אומרת לעצמי בדרך כלל, אבל אין לי זמן לשבת ולבכות בצד הדרך. צריך להמשיך בדרך לפני שיבואו עוד אנשים וינסו לגעת בי עם גפרור לשנייה אחת של תושייה שתגרום לי להיעלם לגמרי.
ועכשיו אתם יכולים לחזור לעולם האמיתי, להסתכל עליי, ולראות שאני רק בן-אדם, שאני לא חסינה מפני אש, ושכל מילה שאתם אומרים היא גפרור ולרוב אני ניצתת.
מותר לכם להגיד שלא שמתם לב.
יום אהבה שמח לכל האנשים שהצליחו למצוא את האדם שמצייר להם את החיוך כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry