The Butterfly Ball

הכל התחיל כשיצאתי מהסטודיו לריקוד שלי, הלכתי באפיסת כוחות ברחוב הקר, עם מעיל גדול ונפוח למרות שהיה לי חם. הייתי כל כך עייפה. גררתי את הרגליים על המדרכה, ולא שמתי לב בכלל לאן אני הולכת או מה אני עושה. סמכתי על עצמי שאני מכירה את הדרך מספיק טוב כדי ללכת בה מבלי להסתכל על שום דבר חוץ מעל הרגליים שלי. וכשהרמתי את המבט לרגע, הרגשתי את הרגל שלי בועטת בחפץ כבד יחסית, ונשמע קול שדומה למטבע כשהוא נופל על משטח קשוח. הפניתי את מבטי למדרכה, וראיתי מספריים. ואז חשבתי, למה שמישהו יאבד מספריים ברחוב?
כל העניין נראה לי טיפשי לחלוטין. המשכתי ללכת כשעיניי חצי סגורות, היה לי חם וקר בו זמנית. את המספריים כבר הספקתי לשכוח. אחרי שתי דקות, או חמש, או רק חצי דקה, אותה תופעה חזרה על עצמה. שמעתי את קול המטבע הנופל, הפניתי את מבטי לאספלט, וראיתי את אותו זוג מספריים שראיתי לפני כמה מטרים. אם הייתי יודעת כמה, זה היה נחמד. אבל הייתי עם הראש בעולם אחר, רק הגוף שלי היה נוכח באותו רחוב. התכופפתי להרים את המספריים, כדי לזרוק אותם לפח הקרוב. אין לי כוח להיתקלויות נוספות בדרך. השלכתי את זוג המספריים לפח שהיה במרחק חצי מטר ממני, והמשכתי ללכת.
הפלא ופלא, נתקלתי באותו זוג מספריים בפעם השלישית. לקחתי את המספריים אליי לכיס, והמשכתי בדרך המוכרת שלי למקום היחיד שבו אני יכולה להיות אני. נעלי הבלט שלי כבר כוסו בקצת שלג שירד, מבלי ששמתי לב בכלל. התחיל להיות לי קר בכפות הידיים וברגליים, האצתי קצת את הקצב. היה לי כל כך קר בידיים, הכנסתי אותן לכיסים והמשכתי ללכת בהליכה מהירה. הרגשתי את הטפטוף על האף ועל השפתיים. הולכת לבוא סערה.
מרוב הקור לא שמתי לב שהכיסים שלי היו ריקים לגמרי.
כשהגעתי הביתה, הנחתי את התיק שלי, הורדתי את המעיל וישבתי ליד תנור החימום. היה לי כל כך קר. בשנייה שהתיישבתי, צלצל הטלפון. קמתי מהר ונאנחתי, מה עכשיו? ובמקום הטלפון הרגיל הופתעתי לגלות... נחשו מה. את אותו זוג מספריים ארור שלא הפסיק להטריד אותי בערב הזה. הייתי בטוחה שאני סובלת מהזיות. לקחתי את המספריים איתי וחזרתי לתנור החימום. בחנתי כל סנטימטר בחפץ הכסוף, שהיה נדמה לי שזהר קצת. פתחתי את המספריים, וסגרתי. ואז נוכחתי למראה הכי הזוי ומפחיד שאי פעם ראיתי.
היה קרע באוויר. יכולתי לראות אותו, להרגיש את החור שכרגע יצרתי בעולם. לא יצא ממנו כלום, אבל אני יכולתי להכניס את האצבע ולהרחיב אותו. כאילו קרעתי דף.
הלכתי למטבח, לקחתי תפוח. ניסיתי לגזור אותו, והיה נראה כאילו גזרתי תמונה של תפוח ולא את התפוח עצמו. הכל היה מוזר.
בימים הבאים גזרתי לי רהיטים מחנות הריהוט שליד הבית, גזרתי לי ארוחת ערב מפוארת ממסעדה יוקרתית, גזרתי לי את העיתון שהיו חסרים לי עשרים אגורות לקנות. גזרתי לי בגדים, מגפיים ארוכות ומחממות, צעיפים וכפפות, גזרתי לי עולם שלם.
וכשחזרתי הביתה, הנחתי את כל הגזירות שלי במקומות שהתאימו להם. זה לא הספיק לי, רציתי עוד ועוד, לקטוף עולמות, לגעת בכוכבים ולהרגיש את המרקם של השמיים. היה יום שגזרתי בו חתיכה מהירח רק כי לא יכולתי להתאפק. הייתי חמדנית כל כך, כלפי העולם, כלפי החומר. זה היה באמת כמו סם. לקחתי את המספריים לכל מקום, לסטודיו שלי לריקוד, לסמטאות החשוכות. לאן לא.
השתטיתי.

וביום אחד, כשהסטתי את המבט שלי לרגע אחד, הרגשתי כאילו נכנס בי שד. לקחתי את המספריים, הכנסתי את האצבעות שלי לשני החורים האלה שהיו השליטים שלי, בתנועה איטית פתחתי את כנפי המספריים, קירבתי את היד שלי אל הלב, הוא התחיל לפעום. סגרתי את המספריים, החזקתי אותם חזק חזק, ודחפתי אותם אל תוכי. רק רציתי לגזור לי את עצמי, לגזור לי אני אחרת.
ירד לי דם.
כנראה שאני עדיין בן אדם.

~

כתבתי אחרי מלא זמן שלא נגעתי בזה,

אל תשפטו אותי.