The Butterfly Ball

חדר לבן לבן. מסנוור, כמו בסרטים. כאילו הגבירו את הלבן לרמה הכי חזקה. ועכשיו הוא צועק.

אי אפשר להגיד אם הוא עגול, מלבני או מרובע. הכל מטושטש והעיניים חצי נעצמות כדי לנסות לראות, אבל את רואה רק את הריסים של עצמך מדגדגים זה את זה בקצב רצחני. 

קשה לך להישאר אדישה לריקנות הזאת. ימינה ושמאלה ושוב ימינה, ואין כלום חוץ מהלבן הזה והשקט הזה. המוח שלך מזמין לעצמו צפצופים מחרידים ישר אל תוך אוזנייך, רק כדי להפר את השתיקה הזאת.

את עומדת שם לבד. מרימה את הראש למעלה, מסתובבת סביב עצמך, מנסה להבין. ואז נעמדת שוב. רוח פרצים מגיעה מאחורייך, מחלקת את השיער שלך לשתי קבוצות שמרחפות משני הצדדים של פנייך. החולצה שלך גם היא מתנפחת מאוויר. לבנה. 

את פורשת את ידייך לצדדים, עוצמת עיניים ומתענגת על האוויר, על הצפצופים שבאוזניים ועל השיער על הפנים.

-    -    -

את על הרצפה. עברו מיליון שנים, ככה נדמה לך. את נתקלת בקושי ממשי לפתוח את העיניים, כאילו נדבקו זו לזו ולא תוכלי לראות יותר לעולם. מושכת את העפעף בעין שמאל ויוצרת פתח קטן, וזה כואב לך, וכל מה שאת רואה זה הלבן הזה. את לא רוצה יותר. 

-    -    -

הכרה.

את רואה שולחן. מעורפל. הוא מלבני, ארוך ארוך ארוך. רואים את ההתחלה שלו אבל אין לו סוף. רגלי מתכת כסופות, וכל השאר זכוכית לבנה. אם לא היית רואה את ההשתקפות של עצמך, כנראה שלא היית מבחינה שמדובר בזכוכית כלל.

מניחה את האצבעות על הזכוכית. קר. הרגליים שלך יחפות והרצפה מרגישה כאילו עשויה גם היא מזכוכית מקפיאה. את הולכת לאורך השולחן, האצבעות שלך נגררות ומשאירות סימן מכוער ומלוכלך על הזכוכית. את הולכת והולכת והולכת, ועדיין מבחינה באופק מעורפל, השולחן הזה אינסופי ורגלי המתכת ממשיכות לצוץ בזו אחר זו.

הלב מתחיל לדפוק חזק. ככל שאת ממשיכה ללכת, הוא פועם חזק יותר. חזק יותר. חזק יותר. צעד, פעימה. צעד, פעימה. את מתחילה להתנשם. להתנשף. קשה לנשום ואת נאבקת בעצמך אבל ממשיכה ללכת, והסימן המכוער של האצבעות נמשך, והאופק מעורפל, ורגלי מתכת, ואת לא נושמת.

-    -    -

סכין בידיים ודם בכל מקום והחדר הלבן כבר נהיה אדום.

על השולחן מסודרים בשורה כל חלקייך השורפים והכואבים, העצב המכריע, הלב השבור, והוא באמת שבור. חמש חתיכות שונות.

יש מרווח מדויק וקבוע בין חלק לחלק. והשפתיים שלך שם, שותתות דם לצד המילים שלא אמרת והצלילים שלא שרת. 

חתיכות מהבטן שלך שכל כך התאמצת להיפטר מהן כשעוד היו מחוברות אלייך, והנה הן שם ופתאום את רוצה אותן בחזרה.

שלוש-עשרה אצבעות מהידיים ומהרגליים ואוזן אחת, בשביל הסמליות, כי נמאס לך לשמוע ולא רוצה יותר להרגיש.

החלקים שלך נרקבים בזה אחר זה, והסירחון אדיר, אז את לוקחת את הסכין, ממקמת את הזווית על האף, ו...