The Butterfly Ball

אמרתי לו שאני יודעת לעוף. אבל הוא לא האמין לי.

ניסיתי שוב ושוב להגיד לו, אבל כל פעם קיבלתי תשובה מהעורף שלו, הוא סובב את הראש לצד השני וחשב לעצמו מה עובר עליי. שוב ושוב הוא ניסה להגיד לי שאין כזה דבר, ושאף אחד לא יכול לעוף. שזה בלתי אפשרי.

אבל אני יודעת לעוף. ואף אחד אף פעם לא האמין לי, אז כבר הפסקתי לנסות.

כשמתחשק לי, אני פשוט פורשת כנפיים ועפה... עפה מהעולם הזה, מהאנשים האלה שאני לא רוצה לראות והמחשבות עליהם עושות לי רע. וכשאני מרגישה שמיציתי את התעופה שלי, אני מוצאת לי גג ונוחתת עליו.

כל פעם כשאני נוחתת על גג, אני משכנעת את עצמי לנסות שוב להגיד לו שאני יודעת לעוף. אולי הוא יאמין לי הפעם.

ושוב, אני זוכה לדבר עם העורף שלו יותר זמן ממה שאני זוכה לדבר איתו. ואז אני מתאכזבת והוא בכלל לא שם לב. אבל העורף שלו שם לב. אני יודעת.

ואני גם יודעת שכשהוא מפנה את הגב שלו אליי, הוא עדיין חושב עליי ושואל בתוך תוכו למה אני כזאת בעייתית. סיפרתי לו שכשעפתי בפעם האחרונה, ראיתי הרבה אנשים שמחייכים אבל ידעתי שבפנים הם בוכים.

אז הוא שאל אותי איך אני יודעת הכל תמיד. אמרתי לו שככה אני מרגישה. והוא שוב הניד בראש וסובב את הגב אליי, וראיתי את העורף שלו שוב ודיברתי עם העורף שלו כי ידעתי שהוא חושב עליי.

אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לעוף. כי הכנפיים שלי נעלמו יום אחד. חיפשתי אותם בכל מקום, על כל הגגות ומתחת למיטה. והם לא היו בשום מקום.

הלכתי לשאול אותו אם הוא יודע איפה הכנפיים שלי, והוא הניד בראשו. אבל הפעם ראיתי את המבט שלו יותר זמן מבדרך כלל. הוא לא הסתובב ולא חשב שאני מוזרה. לא הבנתי מה קרה. אז שאלתי אותו אם קרה משהו.

והוא אמר לי שהוא יודע לעוף.

צחקתי מולו, וסובבתי את הראש. הוא המשיך לדבר לעורף שלי, ואני חשבתי עליו ועל כמה שהדמיון שלו פורה.

אף אחד לא יכול לעוף...