The Butterfly Ball

לפעמים, כשאני מצוברח או שמישהו עצבן אותי, אני אוהב לצאת החוצה לריצה ארוכה ולא להפסיק גם כשקשה לי.

ורק אחרי שהמצפון שלי אומר לי שמותר לי להפסיק, אז אני מפסיק לרוץ. ותמיד המצפון שלי מניח לי לנפשי אחרי שכבר עבר לי הכעס, וזה תמיד קורה באותו רחוב ובאותה סיטואציה.

אז אני נשכב על הדשא ומביט לשמיים. מחפש את היד של אלוהים. כי תמיד כשאני רואה את היד של אלוהים, זה מרגיע אותי וגורם לי לחשוב על דברים שאני לא רגיל לחשוב עליהם כשאני לא רואה אותה. יש ביד של אלוהים משהו מאוד מרגיע, היא תמיד מלטפת ומחממת כשקר. עדינה כזאת ומפזרת קסמים.

אני לא אוהב לבכות, אבל כשאני רואה את היד של אלוהים אז אני מרגיש שמותר לי. ואז הדמעות שלי נוזלות על הפנים שלי, וזה מדגדג. אני אוהב את זה כי זה נותן לי להרגיש אנושי. והרבה פעמים אמרו לי שאני מוזר. אבל זה לא אכפת לי. היד של אלוהים חושבת שאני מיוחד.

וגם אמא אומרת לי שאני מיוחד. אבל אבא תמיד אומר לי אוטיסט, ואני לא מבין על מה הוא מדבר. מה זה אוטיסט? לפעמים נותנים לי מכות בבית ספר. ואני חוזר עם דם על הפנים ואמא מטפלת בי. ואני נורא עצבני. אז אני יוצא לריצה, עד שהמצפון שלי עוצר אותי באותו רחוב ובאותה סיטואציה, ואז אני נשכב על הדשא ומחפש את היד של אלוהים.

וכשאני מוצא אותה, אני מרגיש מספיק בטוח לבכות. ואני בוכה, וזה מדגדג ואני מרגיש אנושי ולא מוזר.

אבל אתמול לא מצאתי את היד של אלוהים. הילדה היפה ביותר אמרה לי שאלוהים נעלם. אז שאלתי אותה איך היא יודעת והיא אמרה לי שהיא פשוט יודעת והאמנתי לה, כי כולם מאמינים לה. היא הילדה הכי יפה.

ובכל זאת, יום אחרי יום הלכתי לדשא ולרחוב ההוא, ונשכבתי וחיפשתי את היד של אלוהים. ולא מצאתי. למחרת חיפשתי שוב, והיה נדמה לי שראיתי רסיסים אבל זאת לא הייתה היד של אלוהים. אלוהים נעלם לי...

אז הפסקתי לבכות. כי אסור לי.

כנראה שאני מוזר מדי, או אוטיסט, כמו שאבא אומר.

אסור לי לבכות.