אחרי מלחמה הוגנת עם הלב שלי
מצאתי את עצמי יושבת
בליל חורף קר
ורוקמת לעצמי קלישאות ואבסורדים
(אני צריכה להתעטף במשהו חדש, לא?)
ויש ימים בהם האגו מתדפק על דלתי
בטענה שגם לו קר בחורף וגם הוא צריך מעיל.
ואני מצדי רק שאריות צמר נותנת,
הרי יותר מזה בכלל לא מגיע לו.
בבקרים שטופי שמש
אני עונדת תכשיט מוזהב על צווארי
ויוצאת למסע בשכונה.
כך שכל אדם שיפנה אליי מבטו יסתנוור מן התכשיט
ויבין כי בלבי אין מקום יותר.
ושוב אני יושבת בליל חורף קר
ורוקמת לעצמי סיפורים
על חיים טובים יותר
סיפורים על גברים שבשפתיי חושקים.
והנה הצמר אזל
נו טוב, לכל דבר יש סוף.
אני זוכרת את הימים אחרי שהלכת
השעון שמעליי תקתק ברעש לא אופייני
מצאתי עצמי צוללת במים עמוקים כדי לא לשמוע.
ואחרי כמעט דקה בתוך המים
עיניי תרות אחר הכאב
נדמה היה שהוא בורח,
ואסור לו.
ואחרי שנתיים,
הלב שלי נורה שוב
והפלסטרים שלי היו קטנים מדי כדי להגן עליו.
לא מצאתי דרך טובה להפסיק את הדימום.
אז שוב צללתי במים העמוקים
ולא תרתי אחר הכאב יותר
הוא נעלם מעצמו...
אני רוקמת לעצמי אגדות על אישה מאושרת
שבבקרים שטופי שמש יוצאת לשכונה מחוייכת,
היא את עצמה מפנקת באמבט אהבה
עם סבוני נשיקות
רוקדת לצלילי השעון שמזמר עמוק בתוך לבה
וחוזרת אל תוך האגדה.
הגיע הזמן לעדכן, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry