בִּיאַטְרִיס היא החברה הכי טובה שלי. יש לה שיער בלונדיני ועיניים ירוקות, וכשהיא בוכה הן כחולות כמו הים. וכשאני עצוב, אז ביאטריס תמיד פה בשביל לנחם אותי והיא תמיד יודעת לעודד אותי. וכשאני מבקש, גם אם אני לא עצוב, ביאטריס נותנת לי חיבוק ואני מחייך. אני כל כך אוהב את ביאטריס, ויש לי כל כך הרבה סיפורים עליה. היא לא מפסיקה להפתיע אותי ותמיד יש לה דברים מעניינים לספר לי או משחקים מעניינים להציע לי. וככה אנחנו משחקים הרבה בכל מיני משחקים שאני לא יודע מאיפה היא מכירה.
ביאטריס באה מספרד ובהתחלה היא דיברה שפה שבכלל לא הכרתי, והיא אמרה שזאת לא ספרדית אלא שפה שהיא המציאה בעצמה. ביקשתי ממנה ללמד אותי את השפה שלה, והיא לימדה אותי. זה לקח הרבה זמן אבל עכשיו אנחנו יכולים לדבר בשפה משלנו. וכשאנחנו מדברים, אז אמא מסתכלת עליי מוזר ולא מבינה מה אנחנו אומרים. היא אומרת שזה נשמע לה כאילו אני סתם ממציא וכבר הסברתי לה שזאת השפה של ביאטריס אבל היא לא מאמינה לי והיא אומרת שאין כזאת שפה.
אתמול אמא לקחה אותי לפגישה עם איזה איש מוזר שאני לא מכיר. היו לו משקפיים גדולות-גדולות וידיים גדולות-גדולות. כל הפגישה הוא חייך. בחמש דקות הראשונות הוא הסתכל עליי ולא ידעתי מה הוא רוצה אז הסתכלתי לכיסא שלידי, שביאטריס ישבה עליו, ולחשתי לה סודות. ואז אחרי חמש דקות האיש המוזר שאל איך קוראים לחברה שלי. אז אמרתי לו שקוראים לה ביאטריס. ואז הוא שאל אותי מה לחשתי לה בסוד, ולא הסכמתי להגיד לו כי זה סוד רק שלי ושל ביאטריס. ובעצם אמרתי לה שכשנחזור הביתה אני רוצה שנשחק במשחק חדש שהיא תלמד אותי.
אני בן חמש ואחד עשר חודשים, וביאטריס כל יום מזכירה לי את זה. אבל היא לא מוכנה להגיד לי בת כמה היא, כי היא אומרת שהיא מתביישת. ואני לא שואל אותה למה היא מתביישת כי אני חושב שלבנות מותר להתבייש. אבל אני לא בטוח כל כך, כי אמא אף פעם לא מתביישת. כשאני אהיה בן שש, ביאטריס הבטיחה לקנות לי אוטו גדול כדי שנוכל לשחק בו ביחד. אבל זה רק אוטו צעצוע, כן? זה לא אוטו אמיתי. לאמא יש אוטו אמיתי, והוא אדום ופעם בטעות זרקתי עליו כדור אז יש חור קטן ליד החור של הדלק.
היום הלכתי שוב לפגישה עם האיש המוזר, וביאטריס הייתה עם שתי צמות שקשורות בשני סרטים אדומים. אני אוהב אותה כל כך והיא יפה מאוד מאוד בעיניי. באמצע הפגישה נמאס לי מהאיש המוזר, אז התחלתי למשוך לביאטריס בצמות ואז האיש צעק עליי בשקט, הוא אמר לי שביאטריס הלכה ממזמן והיא כבר לא פה. וצעקתי, כי ביאטריס לא הלכה. לא הבנתי למה האיש מתכוון וידעתי שהוא מוזר. ואז הסתכלתי על הכיסא וביאטריס לא הייתה שם. התחלתי לבכות ושאלתי את האיש למה הוא לקח את ביאטריס.
"ביאטריס הייתה בדמיון שלך, מתוק," הוא התחיל להסביר לי ואז נעמדתי על הכיסא ועשיתי לו פרצופים מצחיקים כדי שיהיה לו חיוך על הפנים. כי אני יודע שאם למישהו יש חיוך על הפנים, אז זה אומר שהוא צוחק. ורציתי שהאיש יצחק כדי שביאטריס לא תלך ותבוא לצחוק יחד איתנו. בכיתי ובכיתי ובכיתי. ביקשתי מהאיש שיגיד לי איפה ביאטריס. צעקתי לה. קראתי בשם שלה כל כך חזק והיא לא באה. אמא נכנסה לחדר והיא ביחד עם האיש המוזר התחילו לדבר אליי במילים מוזרות. "יצירת דמיון", "לא קיימת", "הפרעה", כל מיני כאלה.
כשחזרנו הביתה ישבתי באמבטיה הרבה הרבה הרבה זמן ואמא ישבה איתי הרבה הרבה הרבה זמן והסתכלה עליי בלי להגיד כלום. ואחרי שהפסקתי לבכות, שאלתי אותה - "אמא, איפה ביאטריס?" ואז היא ליטפה את הראש שלי. ביאטריס לא קיימת.
הו וואו.
אחרי מחסום כתיבה מטורף קצת חזרתי לעצמי, למרות שאני לא מתה על זה.
היו לי הרבה יותר טובים אבל לא נורא - הייתי חייבת לגרש את פוסט הנונסנס הענקי שהיה פה לפני.
מחר "יד ושם", יהיה עצוב.
שאלה למחשבה: איך לעזאזל אפשר לבחור שיר אחד שהוא הכי טוב? הטקס הזה כל כך מטומטם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry