רק עכשיו הבנתי עד כמה זה בלתי נמנע.
הנה, מחר מתחיל חודש יוני ונותרו רק עוד עשרים ימים עד החופש הגדול.
מחשבות של סוף לא מפסיקות להציף את הראש שלי, ואני לא יודעת עוד כמה זמן אני אוכל לשמור את הכל בפנים. אני כל כך צריכה לדבר כבר, להוציא את הכל אבל בינתיים אנחנו רק דוחים את הקץ.
המצב כרגע הוא שבר. שבר אחד גדול וענקי שמפריד בין אנשים שלפני זמן קצר היו קבוצה אחת ומאוחדת. כולנו הבנו מה יכול להיות הפתרון ומה יכול לגרום לסוף להגיע לאט יותר, אבל אנחנו לא באמת עושים משהו בשביל זה. כל פעם צץ משהו אחר, כל פעם מתעוררת בעיה חדשה וככה אנחנו מורחים את זה כמו מסטיק שהטעם שלו נעלם מזמן.
בימים האחרונים, יותר מבדרך כלל, יש בי רצון עז לעבור איש-איש ולשאול: "זה באמת מה שאתה רוצה?" אבל אני לא מעזה. וזה כבר עניין אחר, למה אני לא מעזה פשוט לשאול את זה. אני לא רוצה שהסוף יגיע ככה. אני לא רוצה שככה הדברים ייגמרו, אני לא רוצה שככה עניינים יסתדרו.
אני רוצה לפחות את החופש האחרון לבלות עם כל האנשים, בלי יוצא מן הכלל, לא משנה כמה הם מעצבנים אותי או כמה אני רוצה להיפטר מהם. אני עכשיו מתחילה לקלוט, לעכל ולהבין ששנה הבאה הולכת להיות כל כך שונה, הכל יהיה כל כך מנותק ואני לא רוצה להקדים את הנתק. אני רוצה שהוא יגיע הכי מאוחר.
אתם לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry