באותו יום הגעתי אליך הביתה בארבע וחצי אחר הצהריים אחרי שהתקשרת אליי ואמרת לי שזה ממש דחוף ושאתה חייב לדבר עם מישהו. אמרת שאני היחידה, והלב שלי יצא אליך ולא ידעתי מה לעשות. אז פשוט רצתי אליך. כי ידעתי שאם התקשרת אתה באמת צריך אותי ולא רציתי שאף אחד אחר ישמע אותך או ידבר איתך חוץ ממני, ורציתי להיות היחידה שתחבק אותך כשקשה לך והיחידה שתחזיק לך את הנייר טואלט כדי שתנגב את הדמעות.
ובכל זאת כשהגעתי אליך לא בכית ולא ביקשת חיבוק ובכלל לא נראית כאילו אתה צריך אחד. חשבתי שאולי אתה מנסה להדחיק את מה שקרה, לא שאני יודעת מה זה. ניסיתי לחשוב אבל לא הצלחתי כי טבעתי בעיניים השחורות שלך עמוק עמוק שהשאירו חתכים בי. אף פעם לא הבנתי איך אתה מצליח לעשות את זה, פשוט לשבת מולי ולגרום לי לשתוק כל כך הרבה זמן ואני בכלל לא מרגישה את הצורך לדבר כשאתה לידי כי מספיק לי להסתכל על הפנים שלך שהן לא כל כך יפות וזה מרגיע אותי.
"מה השעה?" שאלתי ואמרת לי שארבע ושלושים ושבע דקות. רציתי לשאול מה קרה אבל פחדתי, אז חזרתי להישען על הכיסא מולך והסתכלתי עליך ואתה בחנת כל דבר בחדר שהוא לא אני. מדי פעם הגנבת מבט, ראיתי, כי לא הייתי מסוגלת להסיר את העיניים ממך. הפה שלי היה קצת פתוח, כאילו משתוקק לגמוע את העצב שלך והבדידות שלך ולקחת אותך לעולם שכולו טוב אבל בעצם זאת רק אני מולך ואני בכלל לא יודעת עד כמה טוב העולם שאני אוכל להעניק לך.
זאת הייתה השעה הכי ארוכה בחיים שלי. לא הפסקתי לבכות וכל מילה שלך חיבלה יותר ויותר במה שנשאר מהלב שלי. מהחתיכות, מהשברים, מהשאריות. אני לא חושבת שאי פעם תוכל להבין מה בכלל עבר לי בראש ומה הלב שלי הרגיש כששפכת עליי את כל המילים האלה, את כל התשוקה הזאת שתמיד רציתי אבל היא כל כך לא שלי. אני לא מאוהבת בך ובכלל לא אוהבת אותך וכל כך רוצה להיות שלך. באמת ובתמים, השעה הקשה הזו הייתה נצח. אני לא יודעת אם אי פעם חוויתי או אחווה שעה כמו זאת.
צרחת עליי וצווחת וצעקת ולא הפסקת. נבחת. וכל פעם שהרגשתי את הגוש בגרון, על סף חנק - שתקת. נשמתי עמוק והגוש ירד לטימיון. אבל לא לזמן רב. שוב פעם געשת והשתגעת ואיבדת את העשתונות. איפה אני בכל העניין? הרגשתי כלואה, לא קשורה. מה אני עושה כאן? "מה השעה?" שאלתי ואמרת לי שארבע ושלושים ושמונה דקות, בצעקות. השעה הכי ארוכה בחיים שלי.
הכי ארוכה...
רק פאקינג דקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry