התהום שנפערה בלב המעוות שלי כבר לא יכולה לחזור לעצמה, לא משנה כמה חול יכניסו לבפנים. לא משנה כמה שטויות אני אוֹכַל, החור הזה תמיד יישאר ואולי אפילו יהפוך לעמוק יותר... הכוחות שלי נגמרו, אפילו להקים צבא מעודד בנבכי המוח שלי אני לא מסוגלת. אני רוצה לעצום עיניים, לפני שהן נסגרות מעצמן, ופשוט לישון מבלי להתעורר, שינה ארוכה וטובה, חסרת מכשולים והפרעות...
שיעברו כבר הימים האלה, שנמרחים ומתארכים כמו מסטיק, שלא נותנים לי רגע אחד מנוחה. שיפסיק כבר הבכי הזה.
נכתב ב21 לינואר 2008. מצאתי את זה לפני כמה ימים והחלטתי לפרסם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry