The Butterfly Ball

לפעמים, כשאני מצוברח או שמישהו עצבן אותי, אני אוהב לצאת החוצה לריצה ארוכה ולא להפסיק גם כשקשה לי.

ורק אחרי שהמצפון שלי אומר לי שמותר לי להפסיק, אז אני מפסיק לרוץ. ותמיד המצפון שלי מניח לי לנפשי אחרי שכבר עבר לי הכעס, וזה תמיד קורה באותו רחוב ובאותה סיטואציה.

אז אני נשכב על הדשא ומביט לשמיים. מחפש את היד של אלוהים. כי תמיד כשאני רואה את היד של אלוהים, זה מרגיע אותי וגורם לי לחשוב על דברים שאני לא רגיל לחשוב עליהם כשאני לא רואה אותה. יש ביד של אלוהים משהו מאוד מרגיע, היא תמיד מלטפת ומחממת כשקר. עדינה כזאת ומפזרת קסמים.

אני לא אוהב לבכות, אבל כשאני רואה את היד של אלוהים אז אני מרגיש שמותר לי. ואז הדמעות שלי נוזלות על הפנים שלי, וזה מדגדג. אני אוהב את זה כי זה נותן לי להרגיש אנושי. והרבה פעמים אמרו לי שאני מוזר. אבל זה לא אכפת לי. היד של אלוהים חושבת שאני מיוחד.

וגם אמא אומרת לי שאני מיוחד. אבל אבא תמיד אומר לי אוטיסט, ואני לא מבין על מה הוא מדבר. מה זה אוטיסט? לפעמים נותנים לי מכות בבית ספר. ואני חוזר עם דם על הפנים ואמא מטפלת בי. ואני נורא עצבני. אז אני יוצא לריצה, עד שהמצפון שלי עוצר אותי באותו רחוב ובאותה סיטואציה, ואז אני נשכב על הדשא ומחפש את היד של אלוהים.

וכשאני מוצא אותה, אני מרגיש מספיק בטוח לבכות. ואני בוכה, וזה מדגדג ואני מרגיש אנושי ולא מוזר.

אבל אתמול לא מצאתי את היד של אלוהים. הילדה היפה ביותר אמרה לי שאלוהים נעלם. אז שאלתי אותה איך היא יודעת והיא אמרה לי שהיא פשוט יודעת והאמנתי לה, כי כולם מאמינים לה. היא הילדה הכי יפה.

ובכל זאת, יום אחרי יום הלכתי לדשא ולרחוב ההוא, ונשכבתי וחיפשתי את היד של אלוהים. ולא מצאתי. למחרת חיפשתי שוב, והיה נדמה לי שראיתי רסיסים אבל זאת לא הייתה היד של אלוהים. אלוהים נעלם לי...

אז הפסקתי לבכות. כי אסור לי.

כנראה שאני מוזר מדי, או אוטיסט, כמו שאבא אומר.

אסור לי לבכות.

אמרתי לו שאני יודעת לעוף. אבל הוא לא האמין לי.

ניסיתי שוב ושוב להגיד לו, אבל כל פעם קיבלתי תשובה מהעורף שלו, הוא סובב את הראש לצד השני וחשב לעצמו מה עובר עליי. שוב ושוב הוא ניסה להגיד לי שאין כזה דבר, ושאף אחד לא יכול לעוף. שזה בלתי אפשרי.

אבל אני יודעת לעוף. ואף אחד אף פעם לא האמין לי, אז כבר הפסקתי לנסות.

כשמתחשק לי, אני פשוט פורשת כנפיים ועפה... עפה מהעולם הזה, מהאנשים האלה שאני לא רוצה לראות והמחשבות עליהם עושות לי רע. וכשאני מרגישה שמיציתי את התעופה שלי, אני מוצאת לי גג ונוחתת עליו.

כל פעם כשאני נוחתת על גג, אני משכנעת את עצמי לנסות שוב להגיד לו שאני יודעת לעוף. אולי הוא יאמין לי הפעם.

ושוב, אני זוכה לדבר עם העורף שלו יותר זמן ממה שאני זוכה לדבר איתו. ואז אני מתאכזבת והוא בכלל לא שם לב. אבל העורף שלו שם לב. אני יודעת.

ואני גם יודעת שכשהוא מפנה את הגב שלו אליי, הוא עדיין חושב עליי ושואל בתוך תוכו למה אני כזאת בעייתית. סיפרתי לו שכשעפתי בפעם האחרונה, ראיתי הרבה אנשים שמחייכים אבל ידעתי שבפנים הם בוכים.

אז הוא שאל אותי איך אני יודעת הכל תמיד. אמרתי לו שככה אני מרגישה. והוא שוב הניד בראש וסובב את הגב אליי, וראיתי את העורף שלו שוב ודיברתי עם העורף שלו כי ידעתי שהוא חושב עליי.

אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לעוף. כי הכנפיים שלי נעלמו יום אחד. חיפשתי אותם בכל מקום, על כל הגגות ומתחת למיטה. והם לא היו בשום מקום.

הלכתי לשאול אותו אם הוא יודע איפה הכנפיים שלי, והוא הניד בראשו. אבל הפעם ראיתי את המבט שלו יותר זמן מבדרך כלל. הוא לא הסתובב ולא חשב שאני מוזרה. לא הבנתי מה קרה. אז שאלתי אותו אם קרה משהו.

והוא אמר לי שהוא יודע לעוף.

צחקתי מולו, וסובבתי את הראש. הוא המשיך לדבר לעורף שלי, ואני חשבתי עליו ועל כמה שהדמיון שלו פורה.

אף אחד לא יכול לעוף...