יש איזושהי דמות, אני לא יודעת איך היא נראית, אבל בדמיון שלי זה קצת כמו איש קטן, אולי פנטומימאי, שאוהב להלך על חוט המצפון שלי כמו לוליין מיומן בקרקס. הוא רוקד ומקפץ ומפזז כאילו אין מחר, משחית את החוט הדק הזה שלי ופה ושם אני שומעת כמו צעקות ענקיות בתוך הראש שלי שמסמנות שהחוט נפרם עוד קצת, ובקרוב הלוליין שלי עומד ליפול.
במהלך השנים ניסיתי לבנות רשת הצלה שאם הפנטומימאי שלי ייפול יהיה לו איך לחזור. אולי איך לקשור את חוט המצפון שלי בחזרה למקומו.
כמה צפוי, לא הצלחתי.
החוט הדק שלי הפך לקרקס שלם, וכל יום או יומיים מצטרף אליו עוד ליצן ועוד לוליינית-טרפז שמחליטים לרקוד לי על המצפון ולשחרר עוד קצת את הקשר הכל כך רפוי הזה.
ויש דבר אחד שאני מפחדת ממנו יותר מכל.
אני לא יודעת מה יקרה כשהחבל ייקרע. אני לא יודעת מה יקרה ברגע שהלוליינים שלי יעלו באש, אנשים יפסיקו לשחק בי אבל הכל כבר יהיה הרוס. זה כמו לקחת אימפריה ולמעוך אותה, כמו פחית.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד לכם להיזהר, הלוואי שהייתי יכולה לדעת איך להימנע מהנזק שיכול לקרות.
אבל אני לא יודעת מה הולך לקרות,
וכל יום לפני שאני הולכת לישון אני מנסה לראות קצת מהעתיד, אולי כדי להגיד לכם שתתרחקו ממני, שתשמרו מרחק ביטחון.
מילא לפגוע בעצמי,
אבל באחרים...?
לא בא בחשבון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry