The Butterfly Ball

רק עכשיו הבנתי עד כמה זה בלתי נמנע.

הנה, מחר מתחיל חודש יוני ונותרו רק עוד עשרים ימים עד החופש הגדול.

מחשבות של סוף לא מפסיקות להציף את הראש שלי, ואני לא יודעת עוד כמה זמן אני אוכל לשמור את הכל בפנים. אני כל כך צריכה לדבר כבר, להוציא את הכל אבל בינתיים אנחנו רק דוחים את הקץ.

המצב כרגע הוא שבר. שבר אחד גדול וענקי שמפריד בין אנשים שלפני זמן קצר היו קבוצה אחת ומאוחדת. כולנו הבנו מה יכול להיות הפתרון ומה יכול לגרום לסוף להגיע לאט יותר, אבל אנחנו לא באמת עושים משהו בשביל זה. כל פעם צץ משהו אחר, כל פעם מתעוררת בעיה חדשה וככה אנחנו מורחים את זה כמו מסטיק שהטעם שלו נעלם מזמן.

בימים האחרונים, יותר מבדרך כלל, יש בי רצון עז לעבור איש-איש ולשאול: "זה באמת מה שאתה רוצה?" אבל אני לא מעזה. וזה כבר עניין אחר, למה אני לא מעזה פשוט לשאול את זה. אני לא רוצה שהסוף יגיע ככה. אני לא רוצה שככה הדברים ייגמרו, אני לא רוצה שככה עניינים יסתדרו.

אני רוצה לפחות את החופש האחרון לבלות עם כל האנשים, בלי יוצא מן הכלל, לא משנה כמה הם מעצבנים אותי או כמה אני רוצה להיפטר מהם. אני עכשיו מתחילה לקלוט, לעכל ולהבין ששנה הבאה הולכת להיות כל כך שונה, הכל יהיה כל כך מנותק ואני לא רוצה להקדים את הנתק. אני רוצה שהוא יגיע הכי מאוחר.

אתם לא?

מאז שעליתי לכיתה ג', כל הילדים בכיתה שלי קוראים לי חיה ולפעמים זה ממש מצחיק אותי כי אני יודע שאני בן אדם ואני לא חיה. לחיה יש ארבע רגליים, או שש, או שמונה. עדיין לא שמעתי על חיה עם עשר רגליים. ולי יש רק שתי רגליים אז זה אומר שאני לא חיה. ופעם שאלתי את אמא אולי יש חיה עם שתי רגליים, והיא אמרה לי קנגרו, אבל אני לא קנגרו. אני בן אדם.

אני זוכר שבהתחלה של כיתה ג' הלכתי עם אמא לאישה ממש יפה שכל הזמן מחייכת ויש לה משקפיים בצבע אדום והעדשות גדולות מאוד והיא לא הבינה למה אני צוחק כשאני מסתכל עליה. היא שאלה אותי מה קרה לי, ואמרתי לה שכל הילדים קוראים לי חיה ושאני לא חיה אלא אני בן אדם. אני לא יודע למה דיברתי איתה כי בדרך כלל אני לא מדבר עם אף אחד. אני עושה קולות של דג. אמא מבינה אותי, אמא היחידה שמבינה אותי.

לפני שבוע חזרתי הביתה ובכיתי ובכלל לא ידעתי למה. ואז המורה שלי עם התלתלים הקצרים התקשרה לאמא שלי ודיברה איתה ואמא עשתה קולות כאלה של דאגה ואמרתי שאולי המורה שלי סיפרה לה שלא כל כך הצלחתי במבחן עם הצורות ואולי בגלל זה היא מודאגת.

אני כותב את היומן הזה כבר שלושים וארבעה ימים, שזה בעצם חודש וארבעה ימים, אלא אם כן זה חודש ארוך ואז זה חודש ושלושה ימים, או שזה חודש קצר וזה חודש וחמישה ימים. המורה עם התלתלים הקצרים לימדה אותי לספור ואני נורא אוהב לעשות חישובים בתוך הראש שלי ובמספרים אני מאוד טוב ורק עם הצורות אני לא מצליח כי אני מתבלבל בין עיגול למעוין.

אבא היום צעק עליי בטלפון אחרי ששאלתי אותו איפה הוא. הוא אמר לי שהוא עם אישה אחרת בעיר אחרת ואז הוא ממש צעק עליי ואמר לי שאני אוטיסט. אז הלכתי למילון הגדול-גדול בארון הגדול-גדול של אמא, וחיפשתי מה זה אוטיסט. לא הבנתי מה שהיה כתוב שם אז החלטתי לשאול את אמא.

"אמא, מה זה אוסטיט?", שאלתי אותה. והיא לא הבינה למה אני מתכוון. אז שאלתי שוב, "אמא, מה זה אוסטיט?", והיא אמרה לי שאין מילה כזאת אוסטיט אבל יש כזאת מילה אוטיסט. ואז ישבתי על הספה וחשבתי ואחרי חמש דקות שאלתי אותה מה זה אוטיסט. והיא אמרה לי שזה ילד עם בעיות והיא אמרה לי שגם אני אחד כזה אבל שהכל יהיה בסדר ושכולם אוהבים אותי.

"הם קוראים לי חיה", אמרתי לאמא אחרי ששוב פעם ישבתי על הספה השנייה וחשבתי שבע וחצי דקות.

"אז אולי תגיד להם איך אתה מרגיש?"

"אני לא יודע לדבר. אני דג."

ואז אמא הסתכלה עליי עם העיניים היפות והכחולות שלה, עם הפס השחור מתחת והזהב על העפעף, שזה איבר מצחיק כי הוא לא באמת עף ופעם התווכחתי עם אמא ואמרתי לה שעבדו עליה כי העפעף שלה לא באמת עף. והיא צחקה ואותי זה בכלל לא הצחיק כי אני לא רוצה שיעבדו על אמא שלי.

* * *

עברו עשרים שנה מאז, אני כבר בן עשרים ותשע. אני לא מדבר בכלל, אני דג. רק ליומן שלי אני מדבר. אבל יודעים משהו? הפסיקו לקרוא לי חיה. כי הם הבינו שאין כזאת חיה עם שתי רגליים חוץ מקנגרו, ושאני לא קנגרו אלא בן אדם.