אריאנה הייתה האהבה הראשונה שלי. הראשונה שהצלחתי לתת לה להתקרב אליי, הראשונה שנתתי לה לאחוז בידי יותר מחצי שעה. אריאנה הייתה התגלמות השלמות בעיניי, כל כך יפה ועיניה הטורקיז תמיד חדרו אליי כל כך עמוק וגרמו לי לקרעים בלב שרק היא יכלה לתפור. אני זוכר שכל פעם כשהיינו נפגשים היא הייתה לבושה שמלה נפוחה וביזארית, וזה לא היה אכפת לי כי רק רציתי לחבק אותה ולהיכנס לתוכה ולהרגיש אותה כמה שיותר. לא רציתי אף אחת אחרת חוץ מאריאנה. הייתי שלה, תמיד שלה. אהבתי אותה כל כך ולא עבר יום מבלי שחשבתי עליה. אריאנה הייתה בכל מקום, במחשבות שלי ובחלומות שלי. בסיוטים הכי גדולים שלי, היא תמיד הייתה שם. כאילו רדפה אותי, כמו איזה רוח רפאים שלא מסוגלת לשחרר. אריאנה הייתה הפחד הכי גדול שלי ואהבתי אותה כל כך.
היה לה ריח... בושם חמצמץ. אף פעם לא הבנתי איך לנערה כל כך מתוקה יכול להיות ריח כה קודר. אבל הוא הלם אותה בדיוק, ואני לא יכול לדמיין את אריאנה בלי הריח הכל כך לא מזמין שלה. תמיד כשעקבתי אחריה, ביחד איתי היה שובל של ריח כל כך מדהים ודוחה. לא היה לה מושג שאני רץ אחריה רק בשביל להריח עוד שנייה את הבושם הזול שלה. אהבתי את אריאנה כל כך. כשהייתי הולך לגן ומריח שיחי יערה, הריח שלהם הזכיר לי קצת אותה. אני לא יודע איך, שיחי יערה הם מתקתקים, הריח שלהם מעלה בי אסוציאציה של צבע אדום ואריאנה דווקא בצבע ירוק. גם תמיד הסרט שהיא קשרה בזלזול סביב שיער הקש השחור שלה היה ירקרק. פעם, רציתי למשוך לה את הסרט מהשיער מבלי שהיא תראה, וכך לראות את שיערה מתפרע, את אוסף השיערות הקצרות שלה נח על עיניה הטורקיז. אריאנה הייתה כל כך יפה ואני לא יודע אם אי פעם אני אראה מישהי כל כך יפה כמוה.
היא תמיד הייתה הולכת יחפה. פעם שאלתי את המורה למה אריאנה הולכת יחפה, והיא החמיצה לי פנים. לא העזתי לדבר עם אריאנה, אז נשארתי עם סימן השאלה. וכשהיא הולכת, היא הולכת לאט כאילו לא להפסיד אף צעד, לחוות כל פסיעה כאילו היא עולם שלם. לפעמים גם תפסתי אותה עוצמת עיניים תוך כדי שהיא הולכת בחצר האחורית של משפחת ריימונד. לא הבנתי למה היא כל כך נמשכת לחצר האחורית של משפחת ריימונד, רק בחצר שלהם אין דשא והכל מלא חול ואבנים. איך לא כואב לך, אריאנה? אולי אין לה כסף לקנות נעליים, חשבתי. אז החלטתי לקנות לה ליום ההולדת נעליים חדשות ויפות כמו של כל הבנות. נעלי בובה ירקרקות שיהלמו את הריח שלה ואת הסרט שלה שתמיד רציתי למשוך. ואז נזכרתי שאני לא יודע מתי יום ההולדת שלה, ואני לא מסוגל לשאול אותה. אני גם לא יודע איפה היא גרה ומה מידת הנעליים שלה, אבל הייתי יכול לנחש שקטנה מאוד. אריאנה נמוכה והיא נראית ממש ילדונת. גם אני נמוך ואולי אנחנו אפילו באותו גובה.
ביום אחד גשום, אריאנה באה עם מגבעת שחורה ומוזרה, עם עיטורי תחרה לבנים. זה היה הכובע הכי מוזר שראיתי מימיי, אבל אריאנה נראתה כל כך יפה ומשום מה חגיגית. לא הצלחתי להבין מדוע היא מסתובבת עם המגבעת כשאין גשם ומורידה אותה כשמתחיל טפטוף. וכשירד גשם, אני פתחתי מטרייה והתנחמתי במגפיי החדשות, בזמן שאריאנה התהלכה בחול עם המגבעת בידה, הרימה ראשה מדי פעם וחייכה חצי חיוך חטוף אל השמיים, מעין תודה לאלוהים על שטפטף עליה טיפות ישועה. הייתי יושב ומסתכל על אריאנה כשהיא מסתובבת במראה קיצי באמצע החורף, ומתאפק לא לחייך לעצמי כדי שחס וחלילה לא ייכנס מישהו ויראה אותי בוהה בה. השיער של אריאנה היה חלק כקש גם כשהוא רטוב, ועיניה היו כמעט שקופות כל פעם שהיכה ברק. היא הסתובבה אחורה וראתה דמות בחלון. זה הייתי אני. היא הסתכלה עליי כמה שניות, חבשה את המגבעת ורצה רחוק כשהשמלה שלה רצה אחריה. אריאנה בורחת ממני והיא בכלל לא יודעת מי אני.
אריאנה החליקה כשהיא ברחה ממני, ונשברה לה הרגל. אז החלטתי לעקוב אחריה ולראות איפה הבית שלה ולהניח כל יום ורד אדום על מפתן דלתה, עד שהרגל שלה תחלים. גיליתי איפה הבית שלה, ויום יום בשמונה בבוקר הנחתי ורד נוסף אדום על מפתן הדלת, ובצהרי היום כשעברתי ליד הבית ראיתי שהיא לקחה אותו. הייתי שמח שהיא אוהבת את הורדים שאני מביא לה. התפללתי עמוק עמוק בלב שהיא לא זורקת אותם ושתדע שהם ממני. את כל הפרוטות האחרונות שלי השקעתי בה, קניתי לה גם נעלי בובה ירקרקות ושמתי אותן עם ורד אדום שלושה ימים אחרי ששברה את הרגל. החלטתי לקנות לה מטריה, ולאחר שישה ימים שמתי את המטרייה על מפתן דלתה עם שלושה ורדים אדומים. אני לא יודע למה שלושה, הרגשתי שאני צריך שלושה. וכך עברו הימים והרגל שלה החלימה. מוכרת הפרחים לא הבינה לאן נעלמתי. הייתי משוחח איתה שעות על אריאנה ועל העיניים היפות שלה ושיער הקש שלה והבושם החמצמץ. לחנות הפרחים היה ריח חמצמץ אבל הוא לא היה נעים. הריח של אריאנה היה נעים תמיד. היא הייתה כל כך מתוקה.
אני חושב שעד היום לא הבנתי למה כל כך פחדתי מאריאנה. אני רק יודע שאהבתי אותה בכל לבי ושמעולם לא אהבתי מישהי כמו שאהבתי אותה. הרגשתי שאני מתמסר אליה, כל מחשבותיי היו שקועות אך ורק בה והחלומות שלי סבבו סביבה. אריאנה הייתה הסיוט שלי. אני לא יודע אם היא יודעת איך קוראים לי, אני בכלל לא בטוח שקוראים לה אריאנה. אני לא רואה אותה יותר, היא נעלמה לי, ברחה לי, חמקה מבין אצבעותיי. והיה רק משהו אחד שרציתי לדעת, אם היא הולכת עם הנעליים שקניתי לה. את כל החסכונות שלי השקעתי בנעלי הבובה האלה. אני כלל לא יודע אם זו המידה המתאימה לה, אבל אני מקווה שהיא יודעת שאיפשהו בעולם יש מישהו שדואג לה ואוהב אותה. אני מקווה שהיא יודעת שאף אחד לא יאהב אותה כמוני, לא יעריץ את ריחה החמצמץ ויבהה בה מבין התריסים האפורים שבבית הילדים. אני רק מקווה שאריאנה במקום טוב יותר, ושהורדים שהבאתי לה מזכירים לה שיש ילד קטן ונמוך שתמיד רצה למשוך לה בסרט ולראות את אוסף השיערות הקצרות שלה מונחות על עיניה הטורקיז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry