לאלונה יש אוברול ג'ינס אדום והיא יושבת כל היום בגן ומריחה חצבים. ואני לא חושבת שיש לחצבים ריח, אז זה קצת מחשיד. וכל יום כשאלונה קמה בבוקר היא אומרת לעצמה שזה היום הראשון של שארית חייה. ולובשת אוברול ג'ינס אדום והולכת להריח חצבים.
כשחושבים על זה, אף פעם לא רציתי להיות אמא של ילדה כמו אלונה. רציתי ילדה שתהיה כמו כולם, שתשב כמו כולם במסיבות בגן עם שמלת תחרה ונעלי בובה קטנות ומבריקות, שתחייך ותשיר במסיבות חנוכה עם נרות מבריסטולים על היד. לא רציתי שאלונה תהיה שונה. אבל כנראה שהתפילות שלי לא עזרו. ועכשיו יש לי ילדה שהיא לא כמו כולם, או שכולם לא כמוה.
תמיד אמרו לי שהתפיסה שלי מעוותת ולא מציאותית. אני לא מבינה על מה הם מדברים, אני חושבת שאני אמא מאוד טובה לאלונה. פעם ביום אני ממלאה לה גיגית אדומה כמו האוברול שלה במים חמים, ונותנת לה עשרים דקות של מנוחה. היא קצת צוחקת אפילו. רק קצת. אני גם אמא מאוד טובה כי אני מביאה אותה לגן ומחזירה אותה לגן. כמעט כל יום. חוץ מבימי ראשון כשמגיעים השליחים עם העיתון. והם זורקים את העיתון על הרצפה בדיוק כשאני יוצאת עם אלונה לגן, וזה כבר עושה רעידת אדמה בכל הרחוב ולי יש פוביה. אז אני לא יוצאת.
אלונה מגדלת תותים מצמר. אני עוזרת לה לקטוף אותם מהעץ שלנו בגינה. פעם היא כמעט אכלה אחד ואמרתי לה שהם עדיין לא כשרים ושאסור לאכול תותים לא כשרים. זה כמו לעבור על החוק. ואני אמא טובה אז אני לא נותנת לאלונה שלי לאכול תותים לא כשרים. הם גם לא אדומים כל כך. ולא מתוקים. המלאכים של אלונה שרים לה בלילה במקומי. היא מספרת לי, כן היא מספרת לי. וכשבא לי להירדם מהסיפור אני אומרת לה לילה טוב ואז היא קמה והולכת לחדר שלה, ומשאירה אותי לישון לבד בחדר שלי. ולפעמים אנחנו יושבות ואוכלות עוגיות ליד המיטה שלי, ואני כמעט נרדמת, כי עוגיות זה מרדים אז אני עוצמת עיניים ואלונה כבר יודעת ללכת לבד לחדר שלה ולהתכסות לבד.
יום ראשון. אלונה נשארה בבית לטפח את התותים שלה בעץ. ולי יש פוביה מרעידות אדמה. אז כשבא העיתון יכולתי לנשום לרווחה. ועכשיו אני אלך למלא גיגית אדומה כמו האוברול של אלונה, אני אשים בה מים חמים ואז אלונה תוכל לנוח עשרים דקות. ואולי קצת לצחוק. אבל רק קצת. אני קוראת לה בסוף העשרים דקות, הגיע הזמן לצאת מהגיגית.
תמיד אמרו לי שהתפיסה שלי מעוותת ולא מציאותית. אני לא מבינה על מה הם מדברים, אני חושבת שאני אמא מאוד טובה לאלונה. היא לא צחקה בגיגית, החלטתי לדגדג אותה קצת. הלכתי להביא סכין, כי זה מצחיק. אני אצייר עליו פרצוף בטוש אדום, פרצוף מחייך, ואז אלונה שלי תצחק, גם אם רק קצת.
ואז הכל היה אדום. גם הגיגית, גם האוברול שחיכה לאלונה בחוץ, ואני חושבת שהתותים גם קצת האדימו... והפנים שלי.
וגם המים היו אדומים. אבל שקטים הם לא היו.
תמיד אמרו לי שהתפיסה שלי מעוותת ולא מציאותית. כנראה שהמים עדיין לא חדרו מספיק עמוק, כדי לגרום לי להבין שהרגתי את אלונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Starry