יש אותו:
אותו אחד שאהבתי במשך שנה וחצי,
ששיחק לי ברגשות וגרם לי לסבול.
ששיחק אותה מסטול ולא זוכר,
שגורם לי להתאהב בו כל פעם מחדש..
יש את ההוא:
שמשחק אותה קשה להשגה ושאקל רציני
אבל בפנים הוא כזה פודל חמודדדדדדדד (למרות שאל תטעו, לפעמים
הוא דורש בעיטה רצינית.)
הוא יום אחד ככה יום אחד ככה.
פעם הוא צוחק אותי, נהיה נחמד.. והופס.. החברים הגיעו הוא נהיה "קשוח" D=
יש את זה:
שהוא הידיד הכי טוב שיש,
שלפעמים אני חושבת "בא לי אותו לעצמי".
אבל אז מהפחד שהידידות הזאת תעלם, אני מרחיקה אותו
ולא נותנת לזה אף פעם הזדמנות.
ויודעת, שזה לא זה.
איזה מתסכל :/
למה צריך בנים???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
