אינני אישיות פוליטית במיוחד. כשאנשים מתקוטטים ביניהם על עתיד מדינת ישראל אני בדרך כלל עסוקה בלכרסם את הבורקסים שהם הביאו (תמיד חשוב שפעילים פוליטיים יביאו עימם בורקסים). בימי בחירות אני משתדלת לשים את מבטחי בקדוש ברוך הוא, הנה כך: נסרחת לי בביתי, שותה קוקטייל ורוד בגביע עם מטריה ומזכירה מדי פעם ליושב במרומים שלא יניח לאיזה עריץ מרושע עם שפם להשתלט על המדינה, וזהו פחות או יותר, אמן.

אבל כשצבר הודח אתמול בלילה, לא יכולתי עוד להישאר כמוסה באדישותי. מי היה מאמין, אחרי חודשיים מייגעים שכאלה, שהטמבל המתחסד עם עיני ה"מה? לא שמעתי, בדיוק חשבתי על רבין" יעוף מהווילה כדת וכדין! צהלת אימים נתפרצה מגרוני כשארז טל הכריז את שם הפוץ, שכניי נקפצו מעורם לשמע הצרחה, ואני חוללתי בחדרי כסייח צעיר שהולך למסיבת טראנס של סייחים צעירים. בינתיים פּוֹצִי החל מתראיין לארז טל ("זו הייתה חווייה... פגשתי אנשים מדהימים... מורשת רבין זה חשוב"), השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה, אך אני הייתי מוכרחה לחוג את המאורע. אך היכן אפשר, אפילו בעיר המסטולית הזאת, למצוא מסיבת ניצחון למתנגדי ש"צ?

הפתרון הבהיק במוחי כסרגל עם נצנצים: להתעלק על מסיבת ניצחון של משהו אחר! זהו ערב בחירות, לעזאזל, בכל פינה בעיר אנשים עומדים שיכורים וצועקים "___ לשלטון!", וכל שעליי לעשות הוא להצטרף אליהם ולצעוק "נכון! ____ הוא ממש אחלה!" ובלב להוסיף "NOT!" ולצחקק לעצמי על התעלול המשגע.

מסיבת הניצחון היחידה שבאה בחשבון הייתה זו של דב חנין. במטה של חולדאי מכונסים לבטח כל קשישי העיר מתחת לשמיכות פוך וסורגים כובעים לצבר. האנשים המגניבים באמת מצביעים לדב חנין. אמנים, שחקנים, מוזיקאים, אנשי רוח, סטודנטים עניים, סטלנים, אנרכיסטים, פאנקיסטים, אלון נוימן. אוהו איזה חגיגות בטח הולכות שם במטה המהפכה! תיכף טלפנתי לאמיתי סנדי, מטה מאבק בפני עצמו, ובישרתי לו שצבר הודח. לאחר שהוא נרגע מההתרגשות ("מי?") שכנעתי אותו שנלך יחד לדפוק את הראש במסיבת הניצחון של דב חנין, אלילו ומשיחו, וכך יצאנו לדרכנו, והגענו למטה הבחירות.

המקום היה מוצף בצעירים מגניבים עם שיער ארוך ומשקפיים. המסיבה עצמה התרחשה על גג הבניין, שם נצטופפו כולם על מחצלות ודיברו על קומוניזם. הייתה זו ההשתתפות הראשונה שלי בחיי באירוע פוליטי, אם לא סופרים את סעודת ההודיה ל-ה' שכפו עלינו באולפנא ביום שבו ביבי ניצח בבחירות (השתתפתי, מודה, הגישו פלאפל). חשתי כה מעורבת חברתית שכמעט אימצתי יתום קמבודי בטעות. איזו שמחה תהיה ברגע שבו דב חנין ינצח, כולנו נעמוד ביחד ונספור לאחור את השניות עד רגע היוודע תוצאות האמת, עשר, תשע, שמונה, שבע, דב חנין ניצח! כולנו נצרח ונתחבק ונבכה ואנשים יבואו לטפוח על שכמנו בהבעה אבהית ויגידו "עשינו את זה, חברים", ומישהו יסנן מהצד במבט למוד-קרבות "עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית" ויתחיל לנגן חרש באקורדיאון.

בינתיים המסיבה לא הייתה מרגשת כפי שחשבתי. החנינאים עמדו צפופים על הגג וחיכו לספירת הקולות, וזהו בערך. אני עצמי לא הצבעתי כלל, כפי שהובהר בפיסקה הראשונה, בעיקר כי המועמדים לא ממש עניינו אותי, ידעתי פחות או יותר שדב חנין הוא קומוניסט אוהב-ערבים ושחולדאי הוא שרץ בורגני וחובב-הון, וששאר המועמדים הם באופן כללי חארות, אבל זה הכול. המסיבה התחילה להתלהט, מישהו שם שירים של שב"ק ס' וחמישה אנשים רקדו, משהו מטורף. בין שיר לשיר הייתה משתררת דממה מביכה, ומישהו היה רץ להעביר שיר במחשב, ובשקט שנוצר צעקתי בכל פעם: "דב חנין! וואהו!" ואנשים מחאו כפיים. מדי פעם ניגשה למיקרופון בחורה חביבה והקריאה את תוצאות ההצבעה עד כה: 42 אחוז לדב חנין. 41 אחוז לדב חנין. 39 אחוז לדב חנין. בפעם הרביעית היא כבר לא עלתה כדי לא לבאס אף אחד.

בשלב מסויים הגיע דב חנין בכבודו ובעצמו וסוף סוף החלה השמחה האמיתית, כשהנוכחים שרים לו "או-אה מי זה בא" ואת "התקווה". הוא ניגש למיקרופון והחל מרביץ בנו נאום חגיגי, כשאחרי כל משפט כמו "כי תל אביב היא עיר לכולנו!" הרענו ומחאנו כפיים, ואחרי כל משפט כמו "ורון חולדאי" צעקנו בוז ושקשקנו ברעשנים. איזה כיף! לו רק היינו מנצחים גם היה עוד יותר כיף.

אבל לא ניצחנו, ואף אחד לא התחבק בהתרגשות כשדמעותיו ניגרות על כתף חברו והוא ממלמל שוב ושוב כאינו מאמין "ניצחנו, שלוימל'ה, ניצחנו". אפילו שאגת הפסד מרה שבסופה כולם מדליקים נרות ויושבים במעגל כדי לשיר "יהיה טוב" ו"לבכות לך" לא קיבלתי. בשלב מסויים פשוט החלו טפטופים החוצה. דב חנין ופמלייתו ירדו מהגג, הבחורה שמעדכנת את תוצאות ההצבעה התפדחה להגיע, המוזיקה כבתה ומסך הווידיאו גולגל, ואט אט החל הגג מתרוקן באלגנטיות. נותרנו רק אני, אמיתי ועוד שלושה אנשים ודיברנו על "האח הגדול". אחד מהנוכחים טען שצבר מצביע "חולדאי", ולכן מגיע לו שהודח. הסכמתי איתו, אם כי על רנין כבר היה לנו ויכוח, הבחור אהב אותה רק כי היא ערבייה, ואף כי זה די חנינאי מצדו לחשוב ככה זה עדיין הפליא אותי. בערך בשלב הזה מישהו חלף לידנו בדומיה וכיבה את האור. אפלה מדכדכת ירדה עלינו, חמשת הנאמנים היחידים לדב חנין שהתעקשו להישאר במסיבת הניצחון שלו עד הסוף. "כשאתם יוצאים, תורידו איתכם את הכיסאות", הודיע הבחור לפני שיצא מהגג והותיר אותנו עגומים בחושך.

בשעה שלוש וחצי בלילה בערך ויתרנו על התקווה שעוד תהיה פה מסיבת ניצחון, ושאל הגג הזה יפרצו פתאום מאות התומכים שהיו כאן לפני שעתיים כשהם נושאים את חנין על כפיים ושרים את ההמנון הקומוניסטי. קמנו, הורדנו איתנו את הכיסאות וחזרנו הביתה, לשחר חדש של רון חולדאי, השרץ הבורגני חובב-ההון הזה, שטיפוסים מפוקפקים כמו צבר גדיש מצביעים לו בהמוניהם. איזה שוד ושבר! כמעט התעצבתי, אבל אז נזכרתי שאני בכלל לא בעד דב חנין. וחוץ מזה, כמו שיוסי בובליל אומר, זה רק משחק, ובסופו של דבר, זה לא משנה באמת מי נגד מי, העיקר שיביאו בורקסים.

וגם: בקרוב.