נישאת על אדי וודקה זוברובקה וכדורי אנטיביוטיקה (שילוב מנצח!), שבתי הבוקר מטושטשת וצולעת מפולין. ספר הקומיקס הישראלי-פולני "קומפוט" יצא לאור, ואנו הוזנקנו למסע יחצנות זריז בבירת הקרמטוריומים העולמית. אז קודם כל, לפני שאשכח, אתם מוזמנים לחגיגת ההשקה המטורפת ביום חמישי 18.12 בשעה 19:00 במתחם החללית, רח’ הירקון 70, תל אביב, ולטבוע גם אתם באשדות וודקה זוברובקה ובמוזיקת אוונגרד מהוללה. שלא לדבר על ערב הפרזנטציה של אמני הפרויקט (אני!!! ואחרים) במוצ"ש המיידי, בשעה 19:00 במוזיאון הקומיקס. אבל למה לעשות קופי פייסט לכל האינפורמציה הזאת כשאתם יכולים פשוט להקליק על הלינק הראשון ששמתי בפוסט הזה ולתת לי לגשות ישר לעניין ולספר על ההרפתקאה המדהימה שהייתה לי בוורשה השבוע שלעומתה צליחת האדם הראשון את הירח משולה לקליפה נבובה ומסריחה של שום?

אז הנה זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מתחיל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ובכן.

צופינו הקבועים זוכרים בבוודאי את עלילותיי במשלחת הקומיקס לפולין בשנה שעברה, עלילות קסומות שכולן מסתיימות פחות או יותר בקומבינציה כלשהי שלי ושל וודקה. אותה וודקה פולנית שצרכה המשלחת העברית בצהלה במשך כל הטיול (בסך הכול ניסינו לקיים מצווה, שהרי וודקה היא מהמוצרים המעטים הכשרים בפולין! ברוך בורא פרי ה-70%) נקראה בפינו "וודקה קומפוט" כתוצאה מטעות בתרגום, ועל שמה ועל שם רוח הנעורים שהביאה לפרויקט הזה נקרא גם הספר שנוצר לבסוף, חי ובועט ומשהק ומתעלף בקיא של עצמו. צופינו האדוקים אף יותר זוכרים אולי את דמותו המיתית של בוריס שיץ, סלב פולני ויהודה-לוי מקומי, כלפיו פיתחתי כהרגלי אובססיה.

לצופינו השכחנים: לינק לסיפור המעשה בבוריס שיץ ובמשלחת דאשתקד בכלל.

שיץ ההוא ריגש אותי כל כך, בשל דמיון שמו למייסד האמנות הישראלית בוריס שץ ובשל העובדה שאין לי מושג מי הוא, עד שאת הקומיקס שלי לספר כתבתי אודותיו. סיפור על מפגש תרבויות, על הפיוט שבדעות קדומות, על הפער בין המילים המסמנות את העולם למציאות שמתפתלת תחתיהן, ועל יוצרת קומיקס מתלהבת שחולמת לפגוש את בוריס שיץ. כמו כולנו.

בהגיענו לפולין השבוע למסע היחצנות ( = שתי מסיבות והרבה שינה במהלך היום. קשים ותובעניים הם חיי!) נתברר כי דבקותי בשחקן הפולני הפכה לה לשוס מקומי ולאנקדוטה חוצת-סימטאות. הקומיקסאית הישראלית שכתבה קומיקס על בוריס שיץ -  מאז שאריאל הורוביץ כתב שיר על רנה זלווגר לא אירע קרוסאובר תרבותי כה מרטיט-סיפים. די היה שאומר "בוריס שיץ" במבטא ישראלי כבד ובעיניים חולמניות של מישהי מפגרת בשכלה והפולנים התעלפו מסימפטיה. לו רק ידעו אבות אבותינו שכך יש לקנות את אהדת הפולנים, חישבו כמה טירחה הייתה נחסכת לנו עד עכשיו!

בקיצור, במוצ"ש הוזמנו למסיבת השקה קולית באיזה מועדון, ואני הגעתי מתודלקת בעליצות של מישהי ששכבה במיטה במלון כל השבת וספרה את הדקות עד שיהיה מותר לה להדליק את האור ולאכול את הקרקרים הכשרים שהביאה איתה מהארץ ואז לדלג החוצה אל הרחוב הלבן מכפור בתחושת חופש עצומה וללא חשש מסוגיות של עירוב או מוקצה או "חצי מקל גריסיני נחשב לחם-משנה?". במסיבה רבצו כל האמנים וחבריהם, שתו וחתמו על עותקי הספר והאזינו לתערובת מוזיקלית של פולקות עממיות וסינגלים של "הדג נחש". עירוב תרבויות הארדקור. האמנים הישראלים מיהרו גם הם לקיים את מצוות הישיבה במסיבה, ואני וכל האדרנלין שלי נותרנו גלמודים.

"אבל," הלבנתי מתחינה, "למה אתם לא רוקדים, או משהו כזה? היי, ספר קומיקס ישראלי-פולני, רוקנרול, לא?"

"אני מעדיף שלא", אמר זאב אנגלמאייר השופון ברכות לאחר שתופפתי בחוזקה על ראשו בפתאומיות וצעקתי לתוך אוזנו "יאללה זאבי, אני אוביל". ורק קובה הפולני, שעמוק בתוך לבו הסלאבי הקר מפעמת נפש יהודי חסיד בליל פורים, הפטיר "הופה!" עליז וזינק עמי לרחבת הריקודים. הרחבה הייתה ריקה, כל הנוכחים נצמדו לקירות והשתדלו לשתות, ורק אני וקובה, קיבוץ-גלויות בכל הדרו, חלצנו נעליים וגרביים (טוב, אני חלצתי נעליים וגרביים, קובה התעקש שזה מסוכן) והתחלנו לפזז קשות בלב הרחבה. וואו! כמה שפיזזנו קשות! עד שהייתי כולי מצופה זיעה כניילון נצמד מבהיק וכפות רגליי היחפות שחורות כזפת ומנוקדות פירורי בייגלה ישנים! תחי ישראל! חשבתי בהתלהבות, כשאנגלמאייר השופון (והשפן, יש לציין, אחרי שהשתפן מלרקוד עמנו כמו אמן קומיקס אמיתי) ניגש אליי נרעש.

"ררלי!" אמר בקול סמכותי ושקט, "בוריס שיץ כאן!"

 הפסקתי לפזז.

"ראה, זאבי", אמרתי בחביבות, "אתה בוודאי זוכר אילו מכות חטפת ממני בביקור הקודם שלנו בפולין, כשמתחת אותי ואמרת לי שפגשת את בוריס שיץ ובסוף התברר שסתם שיקרת. אני משערת שאתה לא מעוניין לחטוף מכות שוב, וביתר עוצמה, הלוא כן?"

"ררלי, אני נשבע לך", רטט אנגלמאייר, "בוריס שיץ כאן. הביאו אותו לכאן בגללך, בגלל הקומיקס שעשית".

"בוריס שיץ האמיתי?!?!" כעת ההלם החל לחלחל, "השחקן המפורסם? המגה-סלב הפולני? כאן?!?!?!"

"הנה הוא נכנס!" הצטווח אנגלמאייר פתאום, ואי שם מאחורי קהל האנשים הרגילים נקבץ והתהווה לו בחור שהוא (כנראה) בוריס שיץ האמיתי! הבחור שכלפיו פיתחתי אובבססיה בביקורי הקודם בפולין ושעליו שקדתי כל כך לצייר קומיקס! אין יור פייס, אריאל הורוביץ!

"את ררלי?" ניגש אליי בוריס שיץ. מאחוריו בצבצו כמה פרצופים נרגשים שחיכו לראות מה יקרה במפגש המהמם הזה שבין האמנית למוזה שלה, שבין הסלב לגרופיתו, שבין הפיקציה למציאות, שבין ורשה של מטה וירושלים של מעלה!!!

"מה?" שאלתי בבלבול.

"את זו שציירה עליי את הקומיקס?" חזר בוריס שיץ, באיטיות יותר.

"אה, כן, אה", אמרתי, פי עדיין פעור לרווחה בקוטר של אבטיח, עיניי מתגלגלות בחוריהן ורקותיי הולמות עדיין מהריקודים הפרועים, "כן. אתה באמת בוריס שיץ?" (כאן המקום לציין, שהייתי כל כך בהלם מהסיטואציה שאפילו לא שמתי לב שרגלי היחפה פגעה בשבר זכוכית שנפל על הרצפה, כפי שחזה קובה, ולא שמתי לב לכך במשך כל אותה מסיבה, ורק מאוחר בלילה כשחזרתי למלון וחלצתי נעליי בחדרי גיליתי שכף רגלי מרוחה כולה בדם! עולם מוזר!)

"כן", אמר בהלם בוריס שיץ, "ואת ררלי, כן? באמת?"

"כן," אמרתי בהלם גם אני.

"וואו, אני לא מאמין שאני פוגש אותך," קרא בוריס שיץ, ולשוקי הרב קלטתי שהוא בשוק לא פחות ממני - שנינו עומדים כאן בשוק מוחלט זה מזו! ואם מישהו לא יבוא ויזיז אותנו אנחנו פשוט נישאר כאן קפואים משוק לנצח, ממלמלים מדי פעם "מה? אה? ררלי? בוריס שיץ?" והקץ יקיץ על ררלי ובוריס שיץ. למזלנו, מישהו אכן הזיז אותנו בטענה שאנחנו חוסמים את המעבר, אז הושיבו אותנו ליד אחד השולחנות. בוריס שיץ הושיט לי את העותק של "קומפוט" שרכש אך לפני רגע בכניסה וביקש חתימה והקדשה, תוך שהוא ממלמל "אני לא מאמין שאני פוגש אותך, זה כל כך הזוי!". הוא בדיוק שב כעת מהצגה, סיפר לי, הוא משתתף במחזה "המשפט" של קפקא והיה חייב לבוא לאירוע ההשקה, לאחר ששמע עליי אתמול ממישהו. חתמתי לו בספר, הוא חתם לי, הסברתי לו קצת על הקומיקס ועל התהליך האמנותי וכל זה, הוא חיבק אותי (אויש, הפולנים האלה!) וכל כמה זמן אחד מאיתנו אמר כלא-מאמין "וואו" (כשמדי פעם בוריס שיץ מגוון עם "הו ג'יזוס" ואני עם "השם ישמור").

"אפשר את מספר הטלפון שלך?" שאל בוריס שיץ, "אנחנו חייבים להישאר בקשר. אני אתן לך את הטלפון שלי, ואת כתובת האימייל, ואת הפייסבוק (השם ישמור! - הערת המחברת) . מתי את חוזרת לישראל?"

"אה... שני בלילה".

"יופי, אז נאכל ארוחת ערב ביחד, מה דעתך?"

מה זה!??!?! אני באיזה פוסט דמיוני שאני כותבת בבלוג כשאין לי דברים אמיתיים מעניינים לספר?!?!?!?!? כל דמות ספרותית שלי עכשיו מתעקשת להתעורר לחיים?!?!?! ועוד דמות גויה?!?!?! אי אפשר כבר לשקוע בהזיות דמיונות בבית הזה ולפתח אובססיות לאנשים בלתי-נגישים???? נדמה שהקדוש ברוך הוא זומם להוציא אותי מדעתי!!!!

"בטח", אמרתי לבוריס שיץ. ואחר כך דיברנו עוד קצת, והוא היה צריך ללכת, אז הוא חיבק אותי שוב וקרץ לי (!) והלך לו, מותיר אחריו ענני שוק כבדים וסמיכים. "מה זה היה!?" צרחתי. "וואו, לא ייאמן שהוא הגיע לפה", מלמל אנגלמאייר, שהיה קצת מתוסכל מהעובדה שהסלבריטאית הפולנייה שהוא עצמו פיתח כלפיה אובססייה בשנה שעברה, כוכבנית הטראש הבלונדינית והשופעת דודה אלקטרודה, לא עשתה כמעשה בוריס שיץ והגיעה להיפגש עמו אף היא. בטרם תיגדש סאת השוקים בערב הזה קיפלתי את עצמי הביתה, בעוד קובה נשאר לפזז ברחבה והאחרים מצטרפים סוף סוף. נוכחותו המלכותית של שיץ עוד התאבכה על הכתלים כנחש מתפנק מרוקע זהב.

טוב, למחרת הייתה עוד מסיבה עם פאנל מכובד והקרנת סרט והרבה וודקה ועשיתי שמח וכל זה, אבל זה כבר מחוויר אחר סלט השוקים של יום האתמול. גם ביום שני נותר העולם על מקומו, שכן בוריס שיץ סימס לי שהוא נפל למשכב ולא נוכל להיפגש (וירוס ארור!) אבל שהקומיקס שלי ממש יפה וחכם ושאכתוב לו ושנשיקות. אז כאן פחות או יותר נסתיים מסעי במדורי הרכילות הפולניים, לעת עתה. אך מי יודע, ביום חמישי תהיה מסיבת ההשקה בישראל, וכל משתתפי הספר הפולניים יבואו הם לכאן. אולי ביניהם יסתתר לו איזה כוכבן ערמוני במשקפי שמש שהבריז מהחזרות לקפקא?

כך או כך, מוכרחים אתם לבוא למסיבת ההשקה המגה-מהממת שלנו ולקנות את הספר הסופר-משגע שלנו, ואם יתמזל מזלכם, תזכו גם לתפוס באירוע אותי רוקדת יחפה בזכוכיות עם קובה או מרביצה לאנגלמאייר על הראש. ולדברים האלה אין מחיר.

(אבל לספר יש, והוא משתלם במיוחד!)