די! נמאס לי! אני רוצה אהבה! נורמלית, בריאה וכיפית. נמעך לי המוח מספיק מכל הבלגנים שעברתי בנושא. אבל מה לעשות שכולם כל כך  מ ע צ ב נ י ם ?! לא אתם, חלילה, אבל הרוב המוחץ של האנושות באופן כללי. רק ניגש אלי איזה קרציץ נחמד ומפטפט על מה שהוא עושה בחיים ומיד פלמינגו חסר שקט צורח לי בתוך הראש: "בו-רינג!" וכל התאים במוח שלי מתחילים לרקוד פולקה. נפשי כולה מתאמצת לברוח מתוך גופי בחוסר מנוחה, ומה שנשאר זה גוף מרוקן ועיניים מזוגגות באנטיפתיות על אותו פולש שמטנף לי את הספייס עם הנוכחות הדביקה שלו. "את יודעת, את מאוד קרה כלפי אנשים", אמר לי בעצב מישהו כזה שניסה לדבר איתי על _____ (לא יודעת על מה, נמנמתי) כמה פעמים בסביבה חברתית כלשהי. בחיי שאני טיפוס מאוד חם, אבל רק כלפי אנשים לא-מעצבנים, וגם זה רק כשהם לא עושים דברים שמעצבנים אותי במיוחד. ומתוך השארית המזערת הזאת, האנשים שמוצאים חן בעיניי רומנטיקלי ספיקינג הם ברנשים בלתי מתאימים לי בעליל, שלהיקשר בגורלם מזמן את זינוקי האובדני מתחת לרכבת נוסעת עוד לפני יום השנה הראשון שלנו. וקצתי בדכדוכיאדה הזאת, רוצה לאהוב בלי להיהרס מבפנים! אך גם בלי להתעצבן ולהשתעמם מקרציות! אך זה סותר! אז נכון שלכל קופסת כדורי ציפרלקס יש מכסה, אך נכון לעכשיו אמשיך לחלום על ג'יימס נסביט היהודי ולהסתתר מפני קרציות הממשמשות ובאות לקראתי במסדרון בקריאת "אז מה העניינים איתך, גיברת, עדיין עושה אמנות?" מטופשת. ולהשתדל לא להסתבך שוב באהבות לא-בריאות. חג אורים שמח!

(אכלתי אתמול שלוש ספגניות! אחת מהן ממולאת אוזו!)