בשבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון ממספר שלא זיהיתי. על הקו נשמע קולו של גבר לא מוכר.

"אוקיי", הוא התחיל ישר ולעניין, "הוא באורך שישים סנטימטר".

"הו!" אמרתי, נרעשת מהאינפורמציה, "כלומר... מה?"

"הכי קטן זה באורך שישים סנטימטר", המשיך האלמוני, "אמרת שאת מעדיפה יותר קטן, לא?"

לאחר דין ודברים קצר, נאלצתי להסביר לבחור שמוטב כי להבא יפתח את השיחה במילים "מדברים מחנות החיות בתחנה המרכזית" לפני שהוא מתחיל לפטפט במסתוריות. הוא התנצל: היה בטוח שאני ממתינה לשיחה הזאת בכיליון עיניים ושמיד אדע במה מדובר. מה שנכון נכון. אכן המתנתי לשיחה הזאת בכיליון מוחלט. חיכיתי לנחש שהזמנתי.

זה שנים שאני מתכננת לרכוש נחש. לא פיתון מפלצתי שיש לפנות עבורו שלושה חדרים ולהקריב לו בכל בוקר במבי צעיר, אלא נחשון סימפטי כאורך המחרוזת, שישתעשע על צווארי בקולות שחוק ושכשוך קשקשים שעה שאני מתקתקת כתבות במחשב או מנמנמת נים עצל של אחה"צ. אח, כמה נשתובב! בנערותי תמיד הייתי פוקדת את חנויות החיות המובחרות, בוחרת איזה זוחל מאיר עיניים מאחד הטרריומים, נותנת לו שם ובאה לבקרו מפעם לפעם עד שהיה נקנה, נעלם ומוחלף באחר. את כולם דמיינתי כשלי: את שרדר, את ג'ורג', את ריצ'ארד, כולם נעלמו בשלב מסוים אל ביתו של ברנש בר מזל שלא גר עם הורים שמתעקשים שאם כבר חיית מחמד אז רק אחת עם פרווה וגפיים. ואני הרי שוטמת פרווה (מלכודת בקטריות משוועת) וגפיים הם מיותרים בעיניי לחיות מחמד. רק הנחש, על גופו האלגנטי והנקי מגבשושי איברים כלשהם, עם שתיקתו הנצחית ועיניו הקורנות באכזריות סקסית, שבה את לבי. "כשאגדל", ניחמתי את עצמי שעה שג'ורג', בועט ומצווח, נלקח ממני ונעלם במורד הרחוב כשהוא כולו נכסף אליי, "כשאגדל אקנה לי נחש, ואז ארכוש את כל האוגרים הכי חמודים עם הכי הרבה פרווה וגפיים ואזרוק אותם לתוך לועו הקטלני, שיראו מה זה".

חלף עידן, עברו עידניים, גדלתי וצלחתי, והנה הגיעה השעה. "אקרא לו ג'וני", חוללתי בדמיונותיי, "על שם ג'וני קאש, הגבר הכי גבר, ואתלה לו בטרריום פוסטרים שלו ורדיו טייפ זעיר שינגן קאנטרי-רוק יומם וליל שעה שהוא בולע צ'ינצ'ילות על קליפתן". הכול הלך לפי התכנית, הזמנתי מחנות החיות את הנחש הכי קטן שלהם, ולאחר שיחת הטלפון המבהילה מהפיסקה הראשונה נסעתי להביא את המאצ'ו הקטן קוטל-הקנים וכסוף-הקשקשים מהחנות.

אלא שאז ראיתי אותו. נח לו בקופסת פלסטיק קטנה, עירני ומתפתל, מפזז מפה לשם בהתלהבות נערית, כולו זעיר כעיפרון, עדין ורגיש וסקרן ומבוייש. אבוי, שמות-ברזל כמו "ג'וני" או "שרדר" לא התאימו לו כלל וכלל! הוא היה חמוד ועדין מדי עבורם! מיד כשראיתיו נפעמת כולי ידעתי כי השם היחיד, אם בכלל, שיכול להלום אותו הוא "תינוקון-פושפושון-פיצי-פיצפיץ!!!", סימני הקריאה כלולים. לקחתי עמי את תינוקון-פיצפיץ באוטובוס הביתה, כשראשו מציץ מחלון הרכב ושיערותיו מתבדרות ברוח הפראית והוא מזמר שירי לכת מבדחים, ובבית שפכתי אותו לתוך הטרריום הגברי שהכנתי לו. מיד הצטנף לו תינוקון-פיצפיץ בפינה ונרדם בצורת בייגלה. שומו שמיים, אם הדבר הזה יהיה יותר פושפושון אאלץ לפחלץ אותו על כרטיסי ברכה להולדת הבן! אז לאחר שהשלכתי אותו שלוש פעמים באוויר באהבה אינסופית (הוא התעורר) ונתתי לו לטייל קצת על שולחן הכתיבה שלי (הוא הקליד כמה מילים חסרות משמעות במקלדת, לא היה לי לב לומר לו שהוא לא ממש כתב משהו אמיתי), החלטתי ששמו יהיה עדין ורך יותר, וייקרא בישראל: ססיל. ססיל תינוקון-פושפושון-פיצי-פיצפיץ, לצרכי משרד הפנים.

כי אני נקי וכשאני נקי אני מותק

אחד הדברים הראשונים ששבו את לבי באשר לססיל היו ניקיונו. העדר פרווה וגפיים מסייעים לו במיוחד לשמור על אלגנטיות נחשית, והטרריום שלו פשוט ללא רבב. אפילו את צרכיו הוא עושה בפינה ואחר כך מקפיד ללכת מסביב. בהיותו נחש מים הוא גם מבלה את מרבית שעות היום בטבילה בבריכת מים שהתקנתי עבורו מקופסת חומוס ריקה, מים וברווזון גומי צהוב. אלא שהבוקר קניתי לו דג-זהב חי לארוחת צהריים. ידוע ידעתי שעל הדג להישאר חי ולהיאכל חי, על כן נזהרתי בכבודו במיוחד, ובחרדת קודש נשאתי את שקית הסנדוויץ' מחנות החיות כשבתוכה דג צוהל ומעט מים. בבית מזגתי את הדג לבריכת המים, כדי שססיל היקר יבלע אותו בשלמותו באלגנטיות הנחשית הרגילה. אך ססיל לא התנפל תיכף על קורבנו. ראשית הוא נכנס לו אל הבריכה ושכשך להנאתו לצד טרפו. הדג, שתחילה היה מבועת, הפשיר בהדרגה מאימתו וחזר לשחות בעליצות סביב ססיל. כך ישבו השניים כצמד רעים בג'קוזי, טובלים במים החמימים ושרים "מלאו אסמינו בר". עד שלססיל נמאס וללא שום הודעה מוקדמת, לפת לפתע את הדג בזנבו, העיף אותו מתוך הבריכה והטיח אותו על אדמת הטרריום. אני אומרת "אדמה" כי הטרריום מצופה אדמה של ממש, רגבים שחורים ולחים. "לא, ססיל!" קראתי בבעתה, "הדג יתלכלך! אוכל אוכלים רק בתוך המים, לא בתוך החול!"

לא עזרו בעתותיי. הדביל הניח את הדג הרטוב על האדמה והפך אותו על כל צדדיו, עד שהדג נעטף היטב בשכבות עבות של חול שחור ושעיר, ולא נראה אפילו שמץ מהגוף האדמדם המקורי. צוהל ומטונף זינק עליו ססיל, פער לוע בגודל של מגהץ והחל בולע לאיטו את הגוש השחור והענק. "איח, ססיל, זה מלא חול, אתה תיחנק!" ניסיתי, אך ללא הועיל, הדג נמצץ כולו לתוך גוף העיפרון הזעיר, וכל שכבות הבוץ הרטובות נותרו דבוקות על פניו של הנחש סביב-סביב. כשסיים הרים לעברי את ראשו, ונראה כתינוק מטומטם שפניו מרוחות בשוקולד, או כמו גוש בוץ עם זנב. "ועכשיו אמבטיה", אמרתי בקול אימהי, אך הוא פנה לנמנם על הענף שמעל הרדיו טיפ (כן, על הרעיון של רדיו-טייפ בטרריום לא ויתרתי בסוף). נאלצתי לאחוז באידיוט בשתי קצותיו כמו שאומרים ולטבול אותו במים בעצמי, ולקנח את שפתיו היטב עד שהלכלוך ירד מהן (מעט בוץ נשאר על לשונו המלחששת, אבל לשם אני לא נכנסת, הו לא). "אויש ססיל, אתה כזה פיגורי בארץ הטיפשים", נאנחתי בחיבה כשססיל, רחוץ ומנומס, הלך לישון את שנת העיכול שלו (בפרופורציות הגודל שלנו, הוא כרגע עיכל פסנתר כנף), והשמחה שרתה במעוננו. 

חם לי חם אני בוער

שנינו לומדים עדיין להכיר זה את מגבלותיו של זו. אתמול באמצע הלילה, למשל, הקצתי בבהלה כי נזכרתי שבחנות אמרו שנחשים צריכים חום תמידי, ופלטת החימום הזעירה שקניתי לו בוודאי לא מספיקה. בדקתי את טמפרטורת האדמה ואכן היא הייתה קרירה מדי. "תינוקון פושפושון!" ייללתי כשהבנתי שססיל פשוט קופא מקור, "מה אעשה? הפלטה המיוחדת מהחנות מחממת לך בדיוק שלושה סנטימטרים רבועים, ואתה ברוך השם שישים סנטימטרים, איך תתחמם כמו שצריך? רגע", חלפה בראשי פתאום מה שנקרא "מחשבה מיותרת", "בעצם... יש לי פלטת חימום גדולה יותר... פלטת החימום של שבת!!!!!!"

"אה... זה לא במקרה חימום של טריליון מעלות בערך?" תהה ססיל לתומו, אך לרוע מזלו לא הבנתי את דבריו, ובשמחה עצומה הבאתי את פלטת השבת והנחתי עליה את הטרריום. "תוך כמה דקות יהיה לך חם ונעים", הבטחתי לו. ובעודו נצלה להנאתו והופך פשטידה, שכחתי אני לציין שתחתית הטרריום החיצונית עשויה קלקר, ועבר זמן מאז שלחצתי לוח קלקר לפלטה לוהטת בעזרת מכל זכוכית כך שנשכחו מלבי התוצאות האפשריות. כעבור כרבע שעה התפשט בחדר ריח שרוף. "מעניין מה השכנים מבשלים", הרהרתי. ססיל התחבא בתוך בריכת המים, שבשלב זה הפכה למרק חם. כעבור חצי שעה נוספת הכרזתי "זה מספיק חימום, בחזרה למדף!" והרמתי את הטרריום: הוא נדבק לפלטה, כל הקלקר נמס ונשרף ושני החפצים הפכו לאחד! אוי, איזה לילה משעשע עבר עלינו בניסיונות להפרידם ולהשיב דברים לקדמותם! ססיל כמעט התפקע מצחוק ודמעות אושר זלגו מעיניו!

אז לא חסרות לנו טעויות ואסונות, אך זוהי טבעה של היכרות קצרה ו/או אהבת אמת. שלום לססיל כעת, הוא שבע ונקי ובלתי-צלוי, אך עוד נכונו לנו הרפתקאות רבות ומעשיות מופלאות. אל תלכו לשום מקום. ותשטפו פנים אחרי האוכל למען השם.