למערכת הבחירות הנוכחית התכוונתי להגיע אדישה עד עפר כהרגלי. כבר תחחתי שני שקעים בספה שלי כדי שאוכל לשים עליהם את הרגליים בנחת ביום הבחירות שעה שכל השאר מתרוצצים ומנסים להציל את המדינה שלהם. שכן כדי לנקוף אצבע בבחירות, כמו בכל תחום אחר בחיי, עליי להתלהב מהעניין עד הסוף, עם משרוקיות ותופי מרים וקופים שעושים גלגלונים, אחרת כל עלה שעף מעבר לכביש מסיח את דעתי ואני צונחת לתנומה. אז במערכת בחירות שבה כמעט כל האופציות להצבעה הן בגדר "איח אבל טוב נו", למה שאניע ריס? ממילא נגיע בסופו של דבר למצב "איח-אבל-נו" כלשהו, אין צורך לטרוח.

"אולי הייתי טורחת אם הייתה מפלגה שממש מדברת אליי", פכפכתי פנינים לחברתי מ' לפני שבועיים, "ולו גם אנדרדוגית, אבל אחת שאני ממש יכולה לתפור את מצעה על החולצה. כמו שהייתה פעם מימ"ד".

"אבל יש מימ"ד השנה!" אמרה מ', "התנועה הירוקה מימ"ד!"

"מה!" זועזעתי, "את רוצה להגיד לי שיש מפלגה שגם מייצגת את השמאל הדתי וגם דואגת לעצים וכאלה?!"

היא מיד אישרה את דבריי! מאותו רגע נחתם גורלי. סוף סוף אני יכולה להיות אובססיבית למפלגה כלשהי במערכת בחירות! לעמוד בצמתים! להשתתף בוויכוחים פוליטיים ולהגיד "אצלנו במפלגה..."! הרי זה מושלם! הקץ לאדישות! לכו להצביע! לא חשתי כה מעורבת פוליטית מאז שהתקרצצתי על מטה הבחירות של דב חנין בחיפושים אחר אלכוהול חינם.

מה שמצא חן בעיניי במיוחד במימ"ד הזאת, זה שסוף סוף יש שוב מפלגה שמייצגת שמאל דתי. נמאס כבר שכל מפלגה עם אוריינטציה יהודית מיד מגלגלת את מצביעיה לתוך חולצה כתומה והיידה לעמונה; שמשום מה כולם בטוחים שדת ולאומנות הם תאומים סיאמיים הדבוקים יחדיו לנצח ושאם תפרידו אותם שניהם יתפגרו על המקום. אפילו אורי אורבך התחיל את התשדיר שלו ל"בית היהודי" במילים המבטיחות "אם גם אתם דתיים נורמליים..." והמשיך במילים "אז גם אתם רוצים שביבי יהיה ראש ממשלה". אנשים שואלים אותי מה הקשר בין דת לאיכות הסביבה, אבל סליחה, מה הקשר בין דת לביבי? לשמור על כדור הארץ נראה לי מעשה הרבה יותר דתי מלתקוע קרוואן על גבעה בשומרון, אז למה תמיד מכריחים אותנו לקנות את התינוק עם האמבטיה? כמו פעם, כשלמדתי באולפנא, והמנהל נכנס לכיתה להודיע שהיום תתקיים סעודת הודיה לקדוש ברוך הוא, ואני הייתי הטמבלית היחידה ששאלה לכבוד מה (התשובה הייתה שביבי ניצח בבחירות, כמובן). דתיים נורמליים מתפללים לאלוקים ולביבי, ככה זה. אפילו אבא שלי, שמאלני מוצהר שונא-ביבי, התבלבל מהמניפולציה ופקד עליי השנה להצביע אורי אורבך, אחרת חיללתי מצוות כיבוד הורים. התפתלתי אנה ואנה במלכודת, אך הנה הגיעה מימ"ד ("מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית", זוכרים?) להושיעני, והפעם בירוק. ועכשיו גם לי, דתייה נורמלית אבל לא ימנית, יש קול. אמנם התחשק לי מעט לבעוט את התינוקון הפאתט מתוך הברושורים שלנו (אכן, "שלנו". אתם מבינים, אצלנו במפלגה...) אבל לא נורא, גזרתי את ראשו מהסטיקר וכעת סמל המפלגה הוא תינוק עם כתפיים.

ומאיפה השגתי סטיקר וברושורים, תשאלו בקול רועד מקנאה? ובכן, הקב"ה ארגן את ענייני. לא יצאו יומיים מאז ש-מ' אישרה את דבריי לפני שתי פסקאות, ואני עברתי לתומי דירה. לא רחוק מדי, שלושה-ארבעה רחובות מדירתי הישנה. בעודי מתעלפת מאריזה-פריקה-סידור ושאר מעללים נפשיים שתקפו אותי במסגרת ההרפתקה, נתקלתי בשני אנשים שישבו מתחת לבניין שלי ועל חולצתם התינוק המימ"די (אלא שאצלם כתפיו אוכלסו בראש וכאלה). "הגם אתם, ידידיי?" שאלתי בתימהון (אנחנו כבר שלושה! עם מ' ואהוד בנאי – חמישה! אחוז החסימה היר ווי קאם!). "ברור!" עלצו, "הלוא ממש כאן, מעבר לכביש, נמצא המטה הארצי של המפלגה!"

האין זה גורל? בדיוק ברגע שמצאתי לי ערש אידיאולוגי, אני עוברת לגור מול המטה הארצי של אותו ערש בדיוק! כעת לא היה לי עוד ספק שייעודי בחיים הוא להריץ את התינוק לכנסת. הצטיידתי בארגז סטיקרים ופליירים ויצאתי להדביקם על כל גרגיר וגרגיר של חמצן שנקלע בדרכי. ומחר בערב הבחירות ארבוץ גם ארבוץ במטה הארצי של המפלגה, אחלק לחמניות לפעילים ואטפח על ראשם באימהיות, וכשאחד מהם ישלוף גיטרה ויתחיל לנגן את שיר המהפכה כשכולם מתנדנדים עמו עטופים פונצ'ואים סרוגים בצבע חום אחלוץ נעליים ואחולל על השולחן ואפיח בהם תקווה. אני אהיה הקמע של המפלגה, המיתוס, הבחורה ההיא שלמחרת אנשים יתהו אם חלמו אותה או שהיא באמת הייתה שם ועודדה אותם כל הדרך לניצחון, בניגוד לאהוד בנאי שחתך מוקדם כשהוא ממלמל תירוץ קלוש על בוילר. רוח הרפאים של תנועת מימ"ד, הבחורה המסתורית ההיא שאיש אינו יודע מניין באה ולאן נעלמה, רק שזה היה לתוך בניין כלשהו בדיוק בצד השני של הכביש.

אבל כל זה – מחר.

בינתיים המצאתי סלוגן מקסים למפלגה ("עוברים ועוד איך!") ולוגו (אחוז חסימה בוכה כי עברו אותו) והדבקתי סטיקר על המצח ונותרתי ללא גבות. במערכת העיתון הצלחתי לשכנע בדיוק חצי איש להצביע לנו ועשיתי אפילו סיור בשוק הכרמל, בלי קשר אבל רק שתדעו באופן כללי שאני גם עמך. ומחר, כל אלה שהקניטו אותי שאין מצב שאנחנו עוברים יאכלו את הכובע שלהם, עם התינוק ועם האמבטיה. ואחרי מחר, אשקע ככל הנראה באדישות מחודשת והכול ישוב לקדמותו. אך תמיד אוקיר את הימים המופלאים האלה שהרגשתי מנהיגת הרזיסטאנס המהממת החדשה ששועטת בראש חוצות עם דגל ועליו תינוק כרות-ראש. אולי דתייה נורמלית אני, בסופו של דבר, לא.