יש פעמים שבהן התשוקה תופסת אותי לא מוכנה. אולי יותר נכון לקרוא לזה "כמיהה". אני לא יודעת מה המונח הטכני לזמזום הזה שמתחיל לך בראש ולא נותן לך מנוח, עד שתצליחי לפענח מה בדיוק את רוצה.

היום ביקרתי, מסיבות שונות, בבניין של שידורי קשת. ברגע שעברתי בדלת הכניסה התחיל הזמזום המוכר בירכתי המוח, שהלך והתגבר, והתחלתי לכמוה. לא לכמוה לעבוד בקשת, אין לכמיהה הזאת שם, אבל הנוכחות החזקה של כל כך הרבה אנשים יצירתיים ומצליחים במקום אחד פשוט חישמלה לי את התאים, ולא הצלחתי לתפקד.

ישבתי בקפטיריה, טיפת פטל בתוך ים של שולחנות תסריטאים ויוצרים. אני שפוטה של אנשים מהסוג הזה, אין לכם מושג בכלל עד כמה. רק מחכה שיגידו לי לקפוץ מהגג כדי שאשאל כמה גבוה. גיקים סטלנים כאלה שמסובבים את העולם על כנפי טורבינת הדמיון שלהם, שלא נותנים למציאות להפריע להם כי ממילא תמיד יש להם אחת אלטרנטיבית. לכן כנראה כל הסבכים הרומנטיים שלי היו עם אנשים כאלה, כי אני מכורה לחשמל שהם מייצרים. אה"מ, המיתולוגי שלי, היה כזה, ופתאום במשרדי קשת חשתי שהבניין כולו מלא אה"מים, מכל הסוגים, והאוויר כמעט התפקע מרוב חשמל. זו הייתה כמיהה גם לכל אותם אה"מים פוטנציאליים שאולי לעולם לא אכיר, אבל גם לעולם הזה, שפתאום רציתי כל כך להיות חלק ממנו. מה זה חלק ממנו, להתפלש בו עד שאשכח מי אני ואיך מדברים בלי נקודותיים סגור מרכאות. השהייה בלב הבניין הזה חירמנה לי את השכל.

ידעתי, כמובן, שחלק לא דל מהעולם הזה הוא אשלייה. שהרבה מהאנשים פה הם למעשה די טמבלים, או משעממים, ושאני מסונוורת רק כי ביקרתי כאן לרגע, ואם הייתי עובדת במקום כזה לאורך זמן הייתי מתעלפת מפיהוקים. בסדר, לא מערבים מסקנות בכמיהה. זה גם לא עניין אותי. ישבתי שם, משותקת לחלוטין מהרצון הבלתי אפשרי לעשות אלף דברים (ואנשים) בבת אחת, והכול רתח מסביב, הכיסא והשולחן וכמובן התה. הרגשתי שאני משתגעת. חזרתי הביתה סמוקה מהתלהבות לכתוב ספר וסרט ומחזה וקומיקס ותערוכה ומסיבה ויריד ופסטיבל ומופע רוק ותיאטרון בובות ולככב כמובן בכל אלה בתפקיד משולש, ואני לא זוכרת בדיוק מה קרה לכל התכניות האלה כשהגעתי לדירה, נראה לי שאכלתי ופלה.

אבל זה קורה לי כל כמה זמן. ואני שונאת את הזמזום הזה ואוהבת אותו. שונאת אותו כי הוא תמיד מכיל בתוכו חוסר שייכות, את חייבת להידפק על דלתותיו מבחוץ, ואפילו אם את כבר קצת בעולם הזה, זה אף פעם לא מספיק. זה גם זמזום של תסכול, של הבנה שאת רוצה מהחיים הרבה יותר ממה שהם יכולים לתת לך. ושאת יכולה לחיות רק באופן ליניארי, למרות שיש דברים מרגשים גם בצדדים, אבל אף פעם לא תספיקי להגיע לכולם, מקסימום לפתח עווית היפר-אקטיבית קלה ולעבוד קשה על לגרום לה להיראות חיננית. ואני אוהבת את הזמזום הזה כי, טוב, זה הדבר שהכי מזכיר לי שאני חיה, גם אם זה בלא מספיק ממדי רוחב.

אולי זו אחת הסיבות למשיכה שלי לאנשים מהעולם הזה, התסריטאים והיוצרים והאמנים. כשאני איתם, אני יכולה לנוח קצת מכל הכמיהה הזאת. אני יכולה לכבות מדי פעם את הזמזום המטריד ופשוט לחוות את היצירה דרכם. שהם יעופו למרומים על כנפי הדמיון, אני אנמנם קצת בכיס המעיל שלהם. תעירו אותי כשנגיע כבר לשחקים. בפעם הבאה, אני אנהג.

חשבתי הרבה על אה"מ, ובכלל על הנושא הזה, בשבוע האחרון. על איך היה פתאום מישהו שגילם בתוכו כל כך הרבה תשוקות שלי, ובכל זאת לא יכולתי לנוח איתו. אולי זה היה סימן בשבילי לוותר על האשלייה הזאת, להפסיק להתמכר בכזה עיוורון לקסם של עולם היצירה והמילה, להפסיק להיות גרופית של כל מי שבא ממנו, ולפתוח את הלב שלי גם לאנשים ממעגלים אחרים.

מצד שני, עולם שמדליק בי כל כך הרבה תשוקה, אפילו כשאני סתם יושבת בקפטיריה של אחד מבנייניו, לא חבל לוותר עליו? כמה דברים בחיים כבר מעוררים אותנו ככה? האם לא כדאי להתעקש על התשוקה?

ליתר ביטחון, הלכתי לאכול עוד ופלה.