לאחר שסיימתי לדגום על בשרי את רוב סוגי החרדות המופיעים ב"לקסיקון פסיכיאטרי: חלק א'", הגיע הזמן להתנסות מעט בחרדות קמאיות וקיומיות. בחיי שאני לא מתכוונת להיסחף כל פעם לתוך הבלנדר הנפשי הזה, זה החרדות האלה שמתעלקות עליי מיוזמתן. אינני יודעת כיצד זה קרה, לפתע נכנס בי הילד הנוירוטי. ומעשה שהיה כך היה.

לתומי (ואני תמיד עושה הכל לתומי, משם הכל מתחיל להתחרבש) נמנמתי במיטתי באישון ערב, צופה ב"שיקאגו הופ" שבדיוק החליפה קאסט (במקום להחליף תסריטאי) והחזירה את מנדי פטנקין המעצבן (במקום לנסר אותו לרצועות ולהכין מהן קישוטים ליום העצמאות), זולגת לאטי לתוך השינה. עלילת הפרק: כולם מתים, וילד אחד הגיע רק לניתוח פלסטי וגילה שהוא בעצם גוסס. בדרך כלל, כשאני צופה במופת טלוויזיונית כזו, אני שמחה לאידם של המתפגרים, ולועגת לרופאים הרגשניים שסופקים כפיים וזועקים מרה על כך שרק עכשיו הם מבינים עד כמה החיים הם שבריריים ושהמוות אינו בשליטתנו. אבל בלילה הזה קרה לי משהו. הפרק נגמר והשאיר אותי שמוטת לסת, כשבראשי חולפת לפתע ההכרה: מיי גוד, רק עכשיו אני מבינה עד כמה החיים הם שבריריים ושהמוות לא בשליטתנו!

הרי בכל רגע ורגע כל עמל חיי עלול לרדת לטמיון! הסיבות עשויות להיות מגוחכות ושרירותיות לחלוטין, אבל לא מן הנמנע שאמצא את עצמי עולה בסערה השמיימה עוד הלילה! לא! אני לא רוצה למות! עדיין לא חייתי מספיק! יש כל כך הרבה דברים שלא עשיתי ואז התחרטתי עליהם! כל כך הרבה סיטואציות מביכות שטרם נקלעתי אליהן! ומה עם אהבה, אושר, צחוק של תינוק!

הבטתי למעלה, בעודי שוכבת במיטה. כמה קל להיות פתאום ז"ל בלי שום הכנה מוקדמת. מעליי, באפלה, יכולתי ממש לראות את החרב המונחת מעל צווארי, רק מחכה ליפול, הראש לסל וחסל. אלא שמעליי, באופן בלתי מטאפורי לחלוטין, באמת היה תלוי מדף עץ ענק, כבד, המחובר אל הקיר בשני ברגים רופפים בלבד. כן, ללא ספק זומם המדף להתעופף ממקומו עוד הלילה ולמלוק לי את הגולגולת בעודי ישנה. כך זה יקרה: תחילה יינעצו הברגים (שפתאום לא יהיו כל כך רופפים) בתוך ארובות עיניי, אחד בכל עין, וישלקו החוצה את הבפנוכו כמו שעושים כדורי-מלון. אחר כך שולי המדף עצמו יחלפו בדייקנות דרך הצוואר. ולבסוף - גוף המדף עצמו ייפול על בטני וימעך לי את כל האיברים הפנימיים (שבוודאי יקפצו מיד החוצה דרך החור שנוצר, כזכור, במקום שבו היה פעם צוואר). כן, זה בהחלט נשמע כמו משהו שעשוי לקרות. שעת הלילה השחורה והמפחידה, צלליתו של המדף התלויה במסתוריות מעל ראשי, וזכרו של מנדי פטנקין וזוועות קיומיות אחרות מ"הופ" - כל אלה ליבו את הפרנויה שבי בעליזות שלא מהעולם הזה. ואם המדף לא ייפול עליי דווקא הלילה (אלא, נניח, מחר), הרי שהחדר שלי שופע מלכודות-מוות נוספות: אחד השקעים החשמליים שבקיר, למשל, לא יכול להעיף איזה ניצוץ חשמלי שיאחז בשטיח והמקום כולו יעלה באש שתכרסם בבשרי בעודי ישנה? יכול. נדל ארסי כלשהו שמתגורר, ודאי, בתוך אחת האדניות שעל הגג שלנו, לא יכול לטייל לו אל תוך החדר ולחגוג על נשמתי הגוססת? יכול גם יכול. ודום לב, לא יכול להיות לי מתוך שינה, כמו המקרים האלה שאין להם הסבר? הכל יכול להיות. זהו זה, גורלי נחרץ.

רועדת מאימה קמתי מהמיטה, עברתי על השקעים החשמליים אחד ואחד וניתקתי מהם את כל המכשירים. אחר כך הפשלתי שרוולי-פיג'מה ודחפתי בכל כוחי את המיטה שלי לקצה השני של החדר, הרחק ממדף-המוות. לעניין הנדל הארסי שמתי מבטחי בקדוש-ברוך-הוא. אך עדיין לא הצלחתי להירדם (מה גם שהמדף יכול גם לעוף עליי בקשת מהקצה השני של החדר, כמובן. הדרך היחידה לחמוק ממנו באמת היא לעבור לישון בחדר השני, אבל שם יש ארון שהיציבה שלו נראתה לי חשודה במקצת). שכבתי במיטה, עיניי פעורות לרווחה בגודל של צלחות, והמתנתי לאותה תקלה פרוזאית מטופשת שתיטול ממני את חיי ללא רחמים, ובינתיים נזכרתי בסיפור ההוא על גברת פיליפיונק. זהו סיפור אחד, מקסים ביותר, מתוך "סיפורי משפחת החיות המוזרות" של טובה ינסון, AKA "המומינים", אלא שבספר כל סיפור הוא על יצור אחר ואין קשר בין הדמויות. גברת פיליפיונק חיה את כל חייה הצרים והמאופקים בחרדה בלתי נשלטת מפני סכנה איומה שעלולה לקרות לה יום אחד. לבסוף, מגיעה באמת אותה סכנה נוראית, הורסת בדיוק את כל מה שהיא תמיד דאגה שייהרס, ומשחררת אותה מכל פחדיה. גברת פיליפיונק הופכת להיות אדם מאושר וחופשי מפרנויות. אולי, חשבתי לעצמי בעודי סופרת את הדקות עד מותי, אולי גם לי יקרה עכשיו משהו נוראי ואני אקום בבוקר אדם מאושר. מצד שני, סביר הרבה יותר שיקרה לי משהו נוראי ואני אקום בבוקר בלי ראש. בלתי פיליפיונקי בעליל.

עכשיו נותר שלום לומר ולהיפרד בשיר. היה שלום, יקום מופרע, היה נחמד לשוטט בך מבולבלת במשך עשרים ושתיים שנה. להתראות, חיים קצרים ומלאי זכרונות, עכשיו כל מה שיישאר מכם זה כמה חפצים עלובים שינסו להיחשב עקבות אותנטיים של ההווייה שלי. ביי ביי, אנשים, ררלי הולכת, מרי כריסטמס טו אול אנד טו אול א גוד נייט.

מתישהו, בין חושך לאור ובין כסה לעשור, נרדמתי סוף סוף.

בבוקר פקחתי את עיניי. בשביל להרים את עפעפיי הייתי צריכה איזה עגורן, כל כך מותשת הייתי מליל האימה שפקד אותי. פקחתי עין ימין (אין בורג!), פקחתי עין שמאל (אין... רגע, מה זה? אוקיי, ריס. אין בורג!), הרמתי את הראש (מחובר!), הנעתי את האצבעות (עטופות עור בלתי-שרוף כמו שצריך!), והנה אני חיה. אני חיה! אני חיה! מיד אצא במחול-מחניים! אני חיה!!!

כך צלחתי את משבר המוות הראשון בחיי, בריאה ושלמה. אין להסיק מכך שהלילה לא ישובו ויפקדו אותי חזיונות-ביעותים (ואם לא, אני כבר אמצא משהו), אבל נכון לעכשיו, הפרנויה שככה מעט, ואני זכיתי להעריך מחדש את חיי וגם ללמוד לקח חשוב: לא לצפות יותר ב"שיקאגו הופ" לפני השינה, או בכל זמן אחר. חרא של תסריט, חרא של קאסט, חרא של קאמבק של מנדי פטנקין. מהיום - רק "עמוק באדמה".