חודשיים שאני לא כותבת כלום, וכבר שכחתי איך מתנסחים בכתב. מסתבר שלכתוב זה לא כמו לרכוב על אופניים, יותר כמו להידחף על סקייטבורד לתוך שדה קקטוסים (עובדה: למצוא את הדימוי הזה לקח לי ארבע וחצי דקות). מה יהא על הבלוג הזה? יהא.

חודשיים שאני לא כותבת כלום, מאז שעזבתי את "רייטינג" אני מתרחקת מהמקלדת ככל האפשר. אני בחופש מהמילים של עצמי, התשתי את עצמי יותר מדי. במקום זה אני תוקעת לאנשים מיקרופונים לסנטר ומעמידה פני מתעניינת. זה עסק חדש למדי עבורי, אני מגלה יותר ויותר עד כמה ראיון של כמה דקות מול מצלמה שונה מראיון של שלוש שעות על כוס קפה אצלי בבית וטועה בעליצות לאורך כל הדרך, אבל היי, שנה-שנתיים ואני משתלטת על העניינים.

ובמסגרת המעבר ללפני הקלעים: "הגומיות", סדרת הרשת שכולנו אהבנו על עלילותיהן של גומיות לשיער בבית ספר לשפים, עוברת לטלוויזיה! לא יקראו לה "הגומיות" והן כבר לא ילמדו להיות שפים, אבל חוץ מזה הכול נשאר בערך אותו דבר, כלומר הרבה השחתה של חומר מילוי. שלשום התרחש יום צילומים צפוף שנמשך ארבע עשרה שעות, במהלכן שישה אנשי הפקה של ביפ מלמלו בקול רם שוב ושוב "אלוהים, איזה פיגור". כשעזריאל הגומיה קרא בדמעות: "בורקס, אני מאוהב בך!" הצלם צמצם את עיניו ואמר "אני לא מאמין שככה אני מבלה את יום האהבה". אבל כך הוא אכן בילה! ומקץ ארבע עשרה שעות, כשהבית שלי היה הפוך ומכל עבר התגוללו אוגרים, גושישי עוגות וגומיות דקורטיביות לשיער, ארזנו את הפלא ושלחנו לעריכה. ג'ים הנסון, הרבה מאחוריך.

הגומיות מקשיבות יפה בכיתה

קומפוזיציית הפריים מתכתבת עם קולנוע דני עכשווי

רני הבמאי נתקף חזון

הייתי כותבת עוד (ויותר טוב) אילמלא הייתי חלודה כל כך. אתאמן מעט ואשוב. ואם לא, אעשה וידיאו-שופונים-בשחקים במקום. יהיה יותר טרחני, אבל תוכלו לראות את התספורת החדשה שלי.

תזכורת: "הגומיות" גרסת האינטרנט