הפייסבוק גוזל לי את כל המוטיבציה להזין את הבלוג הזה במלל! אבל התחמקתי מאחיזתו החונקת והנה אני כאן לסכם את כל המתרחש!

אז הנה סיכום המתרחש: הכול מוזר.

קודם כל מוזר שאני עורכת עכשיו את וואלה ZONE, אגף הטינאייג'רים של וואלה. מוזר ששיעורי הבית שלי לעבודה הם לקרוא את הביוגרפיה של ג'סטין ביבר ולמצוא תמונות חמודות ב-cute overload. אם מאז ומתמיד הרגשתי שאני תינוקת מבולבלת בעולם של מבוגרים עסוקים, עכשיו פתאום העיפו אותי לתוך לול תינוקים ענקי ומשם אני מביאה את לחמי. אם קשקשתי ציור מפגר על אחת הכתבות או מצאתי נושא ילדותי במיוחד למאמר – אני מקבלת ח"ח. או יותר נכון – ח"חוש. איזה עולם!

אבל זה לא מוזר כמו מה שרוחש באגף הנישוקים. מה שהולך שם זה סוריאליזם גמור.

זקני הבלוג אולי זוכרים שלפני אלף עידנים, 7 שנים הערך, כשרק התחלתי ללמוד אמנות במדרשה, הצטרפתי לחבורת קומיקס של דודו גבע. מין בליל בוהמייני של אמני קומיקס ותיקים ותינוקי קומיקס טריים, ללא הבדל דת גזע ופז"מ. שם הכרתי לראשונה את הסצנה והתעלפתי לראשונה מדודו גבע הבשר-ודם (דאז). אני הייתי בת 21, וצעיר החבורה היה ילדון מבריק בן 16 בשם אריאל ויסמן, ששרבט קומיקס-רשת בתוכנת צייר עקמומית שהיה הרבה יותר טוב מרוב הקומיקסים הבוגרים שהכרתי. התראינו פה ושם בירידי קומיקס, אפילו הזכרתי אותו בפוסט ישן נושן שכתבתי פה על ביקור בפסטיבל הקומיקס, אבל כשהחבורה התפרקה גם אותו לא ראיתי יותר.

פייסבוק הפגיש אותנו מחדש, כמו רוב האנשים שאין להם ממש סיבה לדבר מלבד העובדה שפעם הם הכירו לדקה וחצי. אני עדיין ראיתי בו ילד בן 16, למרות שעברו בינתיים שנים, והתחלנו להתכתב יותר ויותר. הוא גדל והפך לבחור מצחיק, מבריק ורגיש.

באוגוסט האחרון נפגשנו שוב בפסטיבל הקומיקס, והפעם, מתוחזקים מפטפוטי הצ'אט, דיברנו יותר ויותר.

ויותר ויותר ויותר, עד שכבר לא יכולנו להיפרד.

קשה להסביר את המוזרות שבלראות באור חדש מישהו שהכרת במשך שנים. זה קורה הרבה לאנשים, בעיקר אם הם דמויות בסיטקום עם טוויסט רומנטי, אבל צריך באמת לחוות את זה כדי להבין עד כמה זה מוזר. מישהו שעד עכשיו היה אנקדוטת משנה בירכתי המוח, פתאום ממלא לך את כל הלב. והוא עוד קטן ממך בחמש שנים. אני, שתמיד צוחקים עליי שאני נמשכת רק לקשישים, אני, שתמיד צריכה שהצד השני בקשר יהיה "המבוגר האחראי", אני, שבדייט עם מישהו בן פחות מ-30 מרגישה כאילו אני עושה בייביסיטר. אני התאהבתי בילד פסיכי בן 16. כלומר, ככה הוא נשאר לי בראש.

זה נראה לי מופרך, אבל הכול פשוט כל כך מתאים. הקשר איתו סוגר כמעט את כל הקצוות. כמובן שההורים שלי דפקו את הראש בשולחן על זה ששוב אני מתעסקת עם שרץ חילוני, ועוד פעוט, וכמובן ששנינו קצת סדוקים חברתית ולפעמים אין מי שיציל את השני, וכמובן ששנינו יחד ילדותיים מדי ויש מצב שבלי מבוגר אחראי נעלה באש מתישהו. אבל זה כל כך מתאים, ואני כל כך צוחקת עכשיו, כל הזמן, כי עכשיו גם אני בת 16 כמו אריאל. וזה מאוד עוזר לי לערוך את וואלה ZONE.

ביוש!

 תמונה חמודה מ-cute overload