ניצנים נראו בארץ, חנויות "ארטא" מתרוקנות מתכולתן ופיקאסו מתהפך בקברו בשלל להטוטים נפלאים ומקנח בגלגלון כפול עם פלייה: תערוכת אמצע-שנה במדרשה לאמנות. כיתות הלימוד מוסבות לחללי תצוגה, חללי התצוגה הופכים למחסנים והמחסנים הופכים למיצב אובייקטים סביבתי; סטודנטים מבוהלים אצים אנה ואנה ומשננים לעצמם "זה מתכתב עם מופשט של שנות השבעים עם אמירה עכשווית על הכיבוש"; המורים מקבוצות הביקורת מצחצחים את קיתונות הבוז שלהם לקראת שימוש מחודש ומאסיבי ומתאמנים שוב ושוב על כל הירידות בלטינית שהם מכירים; ובקיצור, ששון בלתי נלאה.

הששה הראשית היא, ללא ספק, אני. התערוכה הגיעה בדיוק בזמן בשביל לרסס בגרפיטי על שביל ההיסטוריה "ררלי היתה כאן" לפני שאני משיבה את נשמתי לבוראי, אם יסכים לקבלה בחזרה במצבה המשומש והמעורער. שלוש וחצי דקות לפני מותי אני ארים תערוכה שכמותה עין אדם טרם ראתה, ואזי אפרוש בשיא ואעלה בסערה השמיימה, מותירה מאחוריי קהל מעריצים מריירים. "רק בשבוע שעבר הדהימה אותנו ררלי בכישוריה הוירטואוזים וברגישותה האמנותית," יקרא בקול רועד אחד ממוריי מעל הפודיום בהלווייתי, "היא היתה הבטחה מופלאה שלא מומשה, ואילולא נקטפה מאתנו בטרם עת היתה הופכת, ודאי, לאחת האמניות החשובות ביותר בארץ." ו-ג', אם ירצה השם, ימחה דמעה מעינו. כמה קל להיות הבטחה בלתי ממומשת! מה בצע לי בקיום הבטחות? למה שאני אהיה בסביבה כשמגדל הקלפים הזה יקרוס? אכן, התמזל מזלי שמלאך המוות זומם עליי לאחרונה, תזמון מופתי. אולי אתן לו אפילו הזמנה לתערוכה. "הא לך, מנשה," אשים בידו את המעטפה, "רק אל תיקח אותי לפני ארבע, שאני אספיק לקפל את התצוגה בזמן אחרת מקבלים נזיפה מהמזכירה."

"תודה," יאמר מלאך המוות, "אבל תגידי, למה את נטפלת אליי כל הזמן? מה חטאתי שלחברות שלך את תמיד שוכחת להחזיר צלצול אבל לי את משאירה כל יום שלושים הודעות במזכירה? ולמה נהייתי פתאום דמות כזו מרכזית בבלוג שלך? ולמה קוראים לי מנשה?"

"הבט, מנשה," אסביר, "עוברת עליי תקופה לא קלה כעת. אני מפתחת חרדות בכל פעם שיש לי דקה פנויה. האין זה הגיוני שאחת מהן תהיה חרדת-התפגרות?"

"אבל די, נו, תפסיקי להתקרצץ עליי. אין לי תכניות לגבייך עדיין, אני יוצא עם מישהי אחרת, מבוגרת הרבה יותר. אני לא מתעסק עם קטינות, גם אם הן נהגות איומות."

"טוב," אני לא אעלב אבל ודאי יהיה שמץ של מרירות בקולי, "לא צריך. הבנתי את הרמז. אבל אתה בא לתערוכה?"

"בוודאי," הוא ידחוף את ההזמנה לכיס הקורדרוי שלו (מה חשבתם שלובשים בגיהנום?), "דווקא שמתי עין על כמה מהמורים שלך."

"לא ג', חלילה," אבהל.

"לא, לא, כמה מהאמנים שביניהם, אני רוצה לעצב מחדש את הסלון שלי. אל תדאגי ל-ג', אני קורא את הבלוג שלך, אני יודע שהוא שופון, לסירוגין."

"אתה קורא את הבלוג שלי?"

"מה חשבת שנותנים לאנשים לקרוא בתחתיות השאול? 'ישראבלוג'".

* סטגדיש*

וכך, בהלצה שנונה ומבדרת זו תסתיים השיחה וניפרד כידידים, מלאך המוות ואני, ואוכל לשוב להתבוסס בחרדותיי, אך בשלווה מסויימת. בינתיים אני שופכת אותן לתוך בקבוק הדיו שלי, טובלת בהן כלי-ציפורן ומציירת לתערוכה, עוד שמונה ימים למנאייק, עוד שישים שנה למנאייק הגדול יותר, אם הכל יתנהל כשורה, ולאט לאט אני מתחילה להאמין שאולי הכל באמת יתנהל כשורה למרות הכל. החזיקו לי אצבעות, שלחו אנרגיות טובות לקבוצת הביקורת שלי ביום חמישי הבא וכמובן השתדלו למצות כל רגע מהחיים. אמנם נרגעתי מעט מחזיונות האפוקליפסה שרצים לי בראש, אבל עדיין לא מן הנמנע שבזמן הקרוב מאוד תמצאו את עצמכם מנגנים דואט על הגיטרה עם עוזי חיטמן מתחת לאיזה עץ. ואם זה יקרה, מסרו בבקשה ד"ש למנשה, ותגידו לו שאני אמנם עדיין חושבת עליו רוב הזמן, אבל פחות. מה יש, שיקנא קצת.