"פאקינג שיט", עולה הזמר ממדרשת האמנים, מהבוקר עד הערב גם עובדים וגם שרים וגם מתעלפים מאפיסת כוחות לתוך הקונטיינר עם הצבע. כאילו לא היה די במלאכה הקשה של הקמת התערוכה שלשום, שלח הקב"ה את עדת מלאכי השרת שיתעטשו עלינו בכמויות ויזרעו צונאמי בשבילי המדרשה, לדאוג שאף אחד מהאמנים העמלים לא יישאר, חלילה, יבש, או שפוי בדעתו. עם בוקר שחיתי חזה לחדר התערוכה המיועד, סחטתי את הגרביים לכמות מים שהיתה מספיקה לשלושים כוסות תה עם לימון ושניים סוכר עם טעם מוזר של גרביים, התחפשתי לעוזרת בית פיליפינית (להעמיד את האוזניים היה קצת קשה) והתחלתי לקרצף את החדר, הלוך וקַרצוֹף. אחר כך סיידתי את הקירות, הלוך וסַיוֹד. אחר כך סידרתי את החדר, הלוך וסדוֹר, פיניתי אותו מריהוט מיותר, הלוך ופנֹה, ביצעתי מדידות לתליית הציורים, הלוך ובצוֹע ומדוֹד ולבסוף תליתי את כולם, הלוך ותלֹה והרוד והסתכוֹל ותקוֹן ותלֹה שוב וראֹה שזה עקום וצַעוֹק מעצבים והרוֹד שוב ותלֹה סופית בעשר בלילה והתעלוֹף. סך הכל תשע וחצי שעות עבודה לתליית חמישה עשר ציורים שלושים סנטימטרים גובה כל אחד לא כולל שחיות-ביניים למזכירות, לקפטריה ולסדנת הפיסול. שבתי הביתה נראית כפיסת סקוצ'-ברייט מטונפת ומקומטת, עייפה אך רצוצה, אבל העיקר מרגישה כמו ואן גוך, רק עם אוזן.

בוקר התערוכה הצפוע-הפציע עליי הלוך והפצוע, ואני טיפסתי על אוטוסטרדת הנוירוטיות שלי והתחלתי לקפץ ברחבי המדרשה, "אמא'לה, אמא'לה, אמא'לה, הם לא יבינו את התערוכה שלי, הם ירדו עליי כי אין לה אמירה מגובשת, אפילו רועי רוזן (אמן נערץ ומורי במדרשה - ש"ב) אמר שהיא צריכה להתגבש, הם ישאלו אותי שאלות קשות על הקונספט, הם יהיו רעים, אני אהיה מסכנה, דרכתי על חילזון, לאן הגעתי בכלל בקיפצוצים הנוירוטים שלי, איפה אני, אה הנה אני, אני חייבת לקנות משהו לאכול". במסגרת קיפצוציי נחתתי לפתע על סטודנטית מבוהלת שאחזה בידה את רשימת האמנים והמורים המוקצים לביקורת כל תערוכה. כזכור, המבקרים מחולקים לארבע קבוצות, משוטטים בין התערוכות ונובחים עליהן במקהלה, כל קבוצה והקרבן שלה.

"דף קבוצות הביקורת!!!" שאגתי על הסטודנטית והורדתי לה ראסיה אחת לפנים (אני משתמשת לפעמים בסלנג של ערסים כדי לשמור על קשר עם ה"עמך" - ש"ב), "תני לי אותו, אישה!" "אב... אב... אבל..." היו מילותיה האחרונות, והדף כבר היה אצלי. מי יהיו השופטים שלי? האם אמנים ביצ'יים סאדיסטיים שלעולם אינם מבינים אותי ושכבר הספקתי להסתכסך אתם בשנה האחרונה (השמות המלאים שמורים במערכת)? מי, מי יעמוד במשך עשרים דקות מול קהל הסטודנטים והאורחים וינתח את התערוכה היקרה שלי, מי?

השם הראשון ברשימה: "יאיר גרבוז".

מה טוב ומה נעים! מה שפר עליי מזלי! גרבוז הקט והחביב, הביקורת שלו תמיד ברורה ומעניינת, בסמכותיותו ישתיק מפריעים, בהדרו ימשוך סקרנים, הדרך כעת סלולה לתערוכתי להפוך לשוס. הוא אינו ביצ'יי כלל וכלל, ואף מכיר מעט את עבודותיי הקודמות. יותר טוב מזה? אין.

השם השני: ע', מורתי הנערצת.

הרי זה משובח! ע' המתוקה, הנעימה, האהובה, היא המדריכה הצמודה האישית שלי השנה וליוותה אותי בדרכי האמנותית אף במשך השנה הקודמת. מכירה את כל התלבטויותיי, עברה עמי על כל ההחלטות, היא תגן עליי מפני מקטרגים ותסביר את כוונותיי לאטומים. יותר טוב מזה? אין, אבל באמת אין.

ואז!

השם השלישי: ג', השופון לסירוגין.

מה זאת?! ג' משתתף בביקורות? ממתי? הוא מעולם לא עשה זאת קודם לכן בתערוכות שראיתי עד כה! זו הפעם הראשונה שלו מזה זמן רב! והוא חונך אותה עם התערוכה שלי! מכל קבוצות הביקורת! ג' ינתח את עבודותיי! ג'! קול ששון וקול שמחה! באנו חושך לגרש! שם ביער גרים הקטקטים!

הסטודנטית עם דף הרשימה כבר התכסתה חבורות ממהלומות האושר שלי, ולאחר שהשבתי לה את דפה ואת גלגלי עיניה לארובותיה יצאתי למסע ניצחון: ריצה מתערוכה לתערוכה, שרבוב ראש פנימה וצעקה: "הא הא! לי יש את קבוצת ביקורת מספר 1 (קבוצות הביקורת ממוספרות, מספר קבוצת גרבוז הוא 1 - ש"ב) ולכם אין! מגיע לכם! טיפשים!" כעבור כמה סבבים כאלה, כשהוכרזו רשמית שבעים וחמישה אחוזים ממציגי התערוכה כטיפשים, ואני הוכרזתי רשמית כנודניקית של תערוכת שנה ג' 2005 ומציגים החלו לנעול את דלתות תערוכותיהם כשרק שמעו את צליל צעדיי הרצים, הגיעה שעת הביקורת של חדר 6. חדרי שלי.

אצתי פנימה. בפנים הסתובבו חמשת משתתפי קבוצת הביקורת, בוחנים הציורים, על הרצפה ישב דומם קהל המאזינים. הבטתי בהם, חרדה. ג' ניגש אליי. "תירגעי," הוא אמר, ורק אז שמתי לב שאני מתופפת עם האצבעות על המותן, עם כף הרגל על הרצפה וגם מתנדנדת קדימה ואחורה כאוטיסט בתפילת שחרית (עירוב מטאפורות, עמכם הסליחה - ש"ב). עצרתי את האצבעות והרגל והנדנוד ואז אוטומטית האוזניים התחילו לתופף, הקב"ה יודע איך קרה הנס הרפלקסולוגי הזה. ובעודי הופכת לתוף מרים נשתתקו הכל והביקורת החלה.

א', סטודנט וידיד יקר (ואף שופון, אך לא זה הנושא כרגע) הסריט בשבילי את הביקורת. מה טוב, כי אחרת מי היה מאמין לי: אחד אחד שפכו המבקרים את סופרלטיביהם על התערוכה. מילא הסופרלטיבים, הם קלעו בדיוק לכוונתיי, עניין נדיר באמנות עכשווית שבה במקום לשאול מה כוונת המשורר קוברים אותו בחיים וממציאים פרשנויות מרחיקות לכת. מבעוד מועד כבר הכינותי כתב הגנה על רעיונותיי, שניים וחצי דפים. בעוד המבקרים מבקרים, מיששתי בחרדה את הדפים שבכיסי: הייתכן שאחד מהם גנב לי אותם וכעת הוא מצטט מתוכו את רעיונותיי? אך כמובן, שאיש לא גנב את דפיי, הם פשוט ירדו לסוף דעתי. שישו ושמחו, לעזאזל, שישו ושמחו!

את המשך היום עשיתי ברחיפה ממקום למקום. לא הרבה, שלושה סנטימטרים וחצי מעל הקרקע. עפתי לי לפגוש את ידידיי הרבים בחדרי התערוכות האחרים ("הא הא!  לי היתה ביקורת מעולה ולכם לא! מגיע לכם! טיפשים!") והם השיבו לי ברכה ("עופי מפה, מטומטמת"). בדרכי אספתי את ר', סטודנטית וחברה יקרה, שאף היא קיבלה ביקורות מעולות. שתינו עוסקות בתחומים שאמנות גבוהה אינה סובלת, היא במגזרות נייר ואני באיורים של ספרי ילדים, ודווקא שתינו, בעלות החזון האנטי-מדרשתי בעליל, קצרנו תשואות. באמצע מסע הריחוף המשותף שלנו עצר אותנו סטודנט: "את!" הצביע על ר', "את מלכה. ואת!" הצביע עליי, "את תותחית." תיכף ומיד הקמנו שתינו את הצמד הרשמי, "המלכה והתותחית", לוגו: "ICQ"

(Irritating Canon & Queen) , והלכנו לשמוח לאיד כולם, האמנים האקספרסיביים מינימליסטיים קונספטואליים פורמליסטיים שידעו להתכתב עם כל הזרמים הנכונים אבל קיבלו ביקורות מאוד מינמליסטיות במחמאות. כמה כיף להיות זחוחים! לעצור לרגע את החיים ולהתבונן בהם באדישות ובהתנשאות, כאילו אין לנו שום דאגה בעולם. בעיצומה של תקופה רצופת חרדות ודאגות כל כך, להזדחח מעט לכמה שעות נפלאות וריקות זה טריפ שכמותו לעולם לא יצליחו לרקוח לגלולה. וכך, עם הרבה יותר ביטחון עצמי והרבה פחות חברים, קיפלנו המלכה ואני את תערוכותנו בשעות אחר הצהריים ושבנו הביתה, כדי לצפות בביקורות המוסרטות בוידאו שוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד אשר בשנתי אני מסוגלת למלמל את דברי הביקורת וכל אימת שאני עוצמת עיניי אני רואה את גרבוז מגרד את האוזן.

בשעה כזו, מה יעצור בעדי מלהעלות את כל הציורים לבלוג שלי? רק הפסקת חשמל. ואכן, ניסתי להעלותם לכאן, אלא שקבצי הרישומים שוקלים בין 500 KB לMB אחד כל רישום, ומערכת "ישראבלוג" מספקת לי את השירות המופלא של העלאת תמונות עד 50 KB. ניסתי להקטינן, והאיכות לא רק נדפקה, אלא נדפקה ברמות שקשה לתאר. אופן הרישום מבוסס על חדות, דיו שחור על נייר לבן, קו מדוייק בעובי שלו, ולאחר שהקטנתי את הסריקות יצאו הרישומים מטושטשים ועלובים. ולמרות זאת, כבר החלטתי להעלותם לבלוג, וכך יהיה. אנא קחו בחשבון את עניין הדיוק ברישומים המקוריים, זה חלק מהעניין.

שתי מלים על התערוכה (הא הא, זה עומד להיות הרבה יותר משתי מילים, מגיע לכם, טיפשים): אנשים שצופים באמנות, בדרך כלל, תמיד מחפשים "על מה זה מדבר", "מה הסיפור פה?", "מה רצית להגיד?". בגלל זה אמנות מופשטת מעצבנת כל כך הרבה אנשים, כי היא לא מספרת על שום דבר. אנשים מוכרחים סיפור, הם רוצים לחשוב שהאמנות שעומדת מולם היא איזו חידה מתוחכמת שהם צריכים לפתור, וברגע שהם יפענחו מה היא "רוצה להגיד" ייפול להם האסימון והם יצעקו "אה-הא!". לכן, למשל, ציורים כמו של סאלבאדור דאלי הם כל כך פופלאריים: הם נראים לא מובנים ברגע הראשון, אבל קל מאוד לנתח אותם, בשיטת "X מסמל את Y ו-Z מסמל את W", והתוצאה: "אה-הא!".

התערוכה שלי היתה מורכבת מחמישה עשר רישומים שמצויירים בסגנון של ספרי ילדים ומשתמשים באותם דימויים, באותו עולם של סיפורי ילדים, שמערבב מציאות ופנטזיה. מהם איורים? ציורים שאינם עומדים בפני עצמם אלא מייצגים סיפור. אלא שה"איורים" שלי אינם מייצגים שום סיפור, הם מתבססים על משהו שכלל אינו קיים, הם כביכול חלק מעולם מופלא וברור שעלינו רק לקרוא אותו כדי להבינו, אבל אין מאחוריהם דבר. מתחת לכל ציור כזה הוספתי כתובית, "מתוך: ______", והמצאתי שמות מפוברקים של ספרים לכל ציור. הצופים מביטים בציורים, רוצים לדעת "מה הסיפור", כמו תמיד. "האח! יש פה כתובית כלשהי!" הם חושבים, "אקרא אותה והכל יתבהר לי מיד!". הם מתקרבים, קוראים את השם ומגלים שאין שום קשר בינו לבין לציור. הטקסט, שאמור להיות החלק הברור, המסביר של האמנות, הוא זה שמבלבל אותם. ואז, אין להם ברירה אלא להתייחס לציור כיצירה בפני עצמה, ולא כחלק ממשהו אחר. כלומר, "מתוך: ____" זה שם הציור, ולא תיאור שלו ומאיפה הוא לקוח.

זה התיאור הכי בסיסי של העבודה, השתדלתי בכמה שפחות מילים. הרי לפניכם הרישומים, צירפתי לכל אחד מהם את הכתובית שהיתה תחתיו בתערוכה (על מלבן קטן של קאפה לבנה, באותיות מודפסות). אני מקווה שתצליחו להתעלם מהאיכות האיומה ולדמיין שהציורים חדים מאוד בקוויהם ובצבעי השחור-לבן שלהם. 

מחר ארד מהעץ ואשוב לחרדותיי הקיומיות שאין בהן שום רווח אפילו לפירור של זחיחות. ועכשיו, בפעם האחרונה, בלי שום כוונה אמיתית כמובן ובהתקף מגעילות מלאכותי אחרון בהחלט: "הא הא! מגיע לכם! טיפשים!" 

מתוך: קורט.

מתוך: מחרוזת תפוחי האדמה של אלכס.

מתוך: ימים ראשונים של אביב.

מתוך: אור והלילה הצחור.

מתוך: הענן השמח.

מתוך: משפחת ארלון, או: חופשת הקיץ הנפלאה.

מתוך: בוקר, תות, פינה וקרת.

מתוך: האופניים.

מתוך: חצי שלולית בחצי צלחת.

מתוך: אל הכפר.

מתוך: גם אם העולם נגמר מחר.

מתוך: שמונים ושמונה.

מתוך: כשהאוניות עוזבות.

מתוך: הפעם השלישית.