אהבתי את היצירות שלו כבר כשהייתי ילדה. את האיורים, הקריקטורות, סרטוני האנימציה – "השמשונים", הקומיקסים – "רב-שאנן נגד בנו של גודזילה". דודו גבע היה אחד מגיבורי התרבות שלי בתקופה שבה הייתי עסוקה בללקט כאלה לצרכי עיצוב אישיות.

בשנה א' במדרשה לאמנות הציע לי מורי י' להצטרף לחבורת קומיקס אלטרנטיבי חתרנית בראשות דודו גבע. "בכבודו ובעצמו?!" נהמתי. זה היה הדבר הכי קרוב לאבק כוכבים שהגעתי אליו בשלב ההוא של חיי (אז עוד לא ידעתי שיבוא יום ואראיין את יעל בר זוהר). הצטרפתי באושר לתנועה האמנותית בפעם הראשונה, וכפי שזה נראה גם האחרונה, בחיי. אחוות אמנים רעבים ופרובוקטיביים הלוחמים באמנות המיינסטרים ובממסד! ווא-הו! כתבתי שני קומיקסים, נתתי ל-י', ובשבוע שלאחר מכן פנה אליי בסוף השיעור והעיר כבדרך אגב: "דודו נורא אהב את הקומיקסים שלך. במיוחד השני. הוא אמר שהוא גאוני."

"ד... דודו גבע קרא את הקומיקסים שלי?" חברותיי אחזו בי לבל אתעלף, "ה... הוא אהב אותם? הו!" וכך ריחפתי על כנפי השכינה במשך שבוע שלם, כשאינני מצליחה לדבר עם איש מבלי לפתוח במשפט "דודו גבע, מכיר? אז הוא קרא את הקומיקס שלי ואמר-" וכו' בהתאם למשך הזמן שבן-שיחי היה מאזין לי לפני שזרק עליי נעל וברח עם הידיים על האוזניים.

ליריד הקומיקס הבא הגעתי עם חוברת מצ'וקמקת מעשה ידיי להתפאר, יצירת סולו ראשונה. בעודי עומדת לתומי מאחורי הדוכן וסופרת עלים, הפציע לו הוד-דודויותו בכבודו ובעצמו, בגודל טבעי. "רחלי!" קרא באושר כאילו רק לי חיכה כל היום, כאילו אני כלל לא זבובית קטנה ומבוהלת בחדר הפחים של הקומיקס הישראלי. קנה לו הבחור שתי חוברות שלי, אחת לעצמו ואחת "למתנה". דודו גבע קונה חוברת שלי כדי לתת מתנה. להתעלף? אחר כך בבקשה. עוד עמד ודרש שאחתום לו. שאני, הזעירה והרועדת כעלה נידף מפניו, שאני אחתום לו. חתמתי, הקב"ה יודע באיזה שם (ריחופים, כזכור). עולז ושש בקניותיו, נעמד דודו מאחורי דוכני והחל למכור במקומי את החוברות של עצמי. "בוא הנה!" צרח על עובר אורח תמים, "אל תוותר על החוברת הנפלאה הזאת! של יוצרת צעירה ומוכשרת! אתה חייב לקנות אותה! גיברת!" התנפל על מישהי אחרת, "קני את החוברת הזאת, לא תצטערי!" כך עמד ומכר לי חצי סטוק ולא הפסיק לשבח את היצירה. ואני, זה מזמן סיימתי להתעלף, ולא הצלחתי לחשוב על מחוות יותר דרסטיות שיביעו את שוקי המוחלט מהעובדה שדודו גבע הנערץ משקיע כל כך ביצירתי, אז פשוט עמדתי לי בשקט והייתי מאושרת.

החבורה הנ"ל כבר התפרקה, אך הנערץ עדיין דאג לקריירת הקומיקס שלי כאילו זה הדבר החשוב ביותר בעולם. בכל עת שהקים פרויקט קומיקס חדש הזמין אותי להצטרף. כשהייתי מבקרת בתל אביב מסיבות כאלה ואחרות ביקש ממני שאקפוץ לבקר, והיינו יושבים ושותים מיץ כשהוא מספר אילו אנשים עצבנו אותו השבוע ומה הוא בדיוק אמר להם. אני הבאתי לו מתנה קטנה מטיולי בפאריז, והוא, כשחברתי הטובה ביותר התארסה שלח לה בדואר כרטיס ברכה שצייר לה בעצמו. בשנה האחרונה יצר סדרה נדירה של ציורי אקריליק על עץ. ראיתי אותם תלויים על הקירות בביתו, הוא לא הציג אותם באף תערוכה. "כמה שהם יפים!" אמרתי בהתפעלות. "את אוהבת אותם?" אמר דודו, "תבחרי אחד. במתנה." הוא כתב על הציור - "לרחלי בהערצה מהברווז" ונתן לי.

פעם אחת הגעתי אליו הביתה והאתאיסט היה חבוש כיפה שחורה גדולה. "אני נהנה ללכת עם זה לעבודה ולראות איך אנשים חוטפים שוק," הסביר השובב, "הם מסתכלים עליי בהלם כמה שניות, לא יודעים מה להגיד, ושואלים לבסוף מה קרה. ואני עונה להם בכל הרצינות: לא יודע, הייתי השבוע בהרצאה של איזה רב, ואתם יודעים, הוא אמר כמה דברים שנשמעים דווקא נורא נכונים. והם מסתכלים עליי בבהלה... חי חי חי!" הצחיק אותו שאני דתייה, והוא היה אומר שהוא מחכה שאחזור בשאלה, כדי שאוכל להשתתף בירידי הקומיקס שנערכים בשבתות. אם הייתי שואלת אותו משהו, היה עונה בפרצוף רציני: "בעזרת השם יתברך".

הוא שנא אמנות פלצנית וכבדה. הוא טען שהאמנות צריכה להיעשות מתוך שמחת חיים, מתוך צחוק ואושר גדול. המחמאה הכי גדולה שיכל לתת לי על קומיקס שעשיתי הייתה להביט בציור, לחייך ולקרוא: "כמה שמחה יש כאן!".

בשנה האחרונה עבד על חוברת קומיקס שמאגדת בתוכה קומיקסאים, אמנים, כותבים ומאיירים מכל הגדלים והמינים, סלט ציורים וטקסטים גדול ועשיר בשם "ספרות זולה". בחוברת מופיע ציור קטן שלי בסך הכל, אבל הוזמנתי למסיבת ההשקה ב"קפה תמר" יחד עם כולם. קהל רב של יוצרים נדחס לתוך בית הקפה הזעיר. כולם שמחו בשמחתו וברכו את יצירתו החדשה שהיתה אמורה, לפי התכנון, להיות הסנונית הראשונה של סדרת חוברות פרועות ומקוריות. החוברת הראשונה הזאת, שהיא  כנראה גם האחרונה, יצאה לאור בשבוע שעבר. קיבלתי אימייל שדודו שלח לכל היוצרים המודיע על פרסומה. כמה שעות לאחר מכן הוא עצמו התקשר וסיפר לי על כך לי שוב, באופן אישי: הוא נשמע מאושר.

כל הזמן הזה עדיין התקשיתי להאמין שגיבור התרבות של ילדותי מקדיש לי כל כך הרבה מזמנו, מסייע לי ביצירה, מפרגן כל כך. גם אחרי שיחת הטלפון המי-יודע-כמה לא הצלחתי להתרגל. הסיטואציה שבה אני חוזרת הביתה ואימא שלי אומרת "דודו גבע התקשר" נראתה לי סוריאליסטית בכל פעם מחדש. דודו גבע התקשר! ששון בל-יתואר!

יוצר גדול, גיבור תרבות אבל בעיקר אדם חם ומקסים, מלא הומור, יצירתיות ושמחת חיים, שהמחמאה הכי גדולה שידע לתת ליצירת אמנות הייתה "כמה שמחה יש כאן". כמה שמחה אתה בעצמך, דודו.

יהי זכרו ברוך.

קישורים מ"וואלה":

על דודו גבע

"קופיקו באושוויץ"