שעות סיום-לימודים סוריאליסטיות (או ניאו-סוריאליסטיות, אם להיות סטודנטית-לאמנות), לילות נטולי שינה של הקשבה מרוטת-עצבים לצווחות חתולים מיוחמים מתחת לחלון וחוסר העקביות בלוח השידורים של "אמריקן איידול" בערוץ 1 - שני השבועות האחרונים היו מייגעים מנשוא ומרצצי נפש במיוחד. את יגונו של הראשון שבהם ביקשתי להטביע בטיפה המתוקה של איזה קוקטייל במסיבה סוערת שתסתום את כל טרונותיי. ארקוד עד אור הבוקר, אשיר חזק עד השמיים, כי אני כה מוטרפת וחסרת מעצורים (פעם אפילו חזרתי הביתה באחת בלילה ממסיבה). התזמון היה מושלם, שכן זאב אנגלמאייר (הקומיקסאי והמאייר הדגול הקרוב לביתכם) בדיוק הזמינני להילולת ברנז'ה לזכר הקדוש דודו גבע. כבר ארזתי את כל רוח הנעורים שלי וגיהצתי את העליצות לכבוד המאורע, ואז נדחתה ההילולה ממועדה המקורי ונקבעה ליום שישי בערב. 

כך נתקעתי עם עליצות מיותרת כאבן שאין לה הופכין. חלומות ההשתכשכות בברנז'ה נגנזו ורק סבתא באה לשבָּת. לא נורא, אמרתי לעצמי, יום הדין בוא יבוא, ואז נראה מי צוחק אחרון. אותי יכניסו לגַנְעדן, וכל ההוללים הכופרים שחגגו בערב השבת יעמדו כמו טמבלים בחוץ. "תן לנו להיכנס, אנחנו מכירים אותה," יצעק אנגלמאייר אל הסלקטור, "זאתי שנכנסה עכשיו, הדוסית, תשאל אותה, בחיי." אבל הם יישארו בחוץ לנצח, או ירדו שאולה, למקום שבו אין מזגן ורק לומדים את קאנט כל היום, ואז כמה יצטערו הם על שדחו את המסיבה ליום שישי. ואני אשב לי בגנעדן ואצחק - הא הא! - ככה אני אצחק עליהם, וגם אצביע. הא הא! כך בדיוק.

את השבוע השני לעייפותי הנרגנת הסכימו חברותיי לחתום בבילוי פרוע באמת: ביקור בתערוכה של ניר הוד במוזיאון תל-אביב. עצרי את נשימתך, תל-אביב עיר החטאים, כי הנה באות אלייך סטודנטיות לאמנות ואין לדעת מה הן יעשו! ואכן, היינו פראיות ובלתי צפויות. בלהט הפרובוקציה אפילו עשיתי את מסלול התערוכה "חפרפרת" של הילה לולו-לין שלא לפי הסדר, ו-ש' חברתי הרחיקה לכת ונגעה בבד הציור של ניר הוד כשהשומרות הרוסיות לא הסתכלו (תחושת הסכנה לא עוזבת אותי מאז, לפעמים מאוחר בלילה אני עדיין שומעת את הקול הצועק "סליחה בבקשה ללכת מהכיוון השני!"). 

שלוש תערוכות גדולות אירחו אותנו במסענו: לונה-פארק-השואה של סיגלית לנדאו ("תראי! הגופה זזה! איזה מגניב!"), מחילת-הפלאות של הילה לולו-לין ("סליחה בבקשה ללכת מהכיוון השני!") ולבסוף, הדובדבן שבסלט הדובדבנים, ניר הוד.

בין כתלי העולם הקסום של המדרשה לאמנות, אם ברצונך לחזות במרצה הנכבד שלך מקיא את נשמתו בממטרה מרהיבה, רק אמור לו את שמו של אמן הקיטש סרוק-הקארה הנ"ל ופתח את המטריה. ניר הוד הוא כמו ילד שפולש לתוך מסעדת גורמה יוקרתית ומתחיל להסתובב ולחלק ארטיקים. ואכן, אך נסתיימו דברי הפתיחה ואנו זרמנו לתוך חלל התצוגה עם כולם, נתקלתי בכמה אזרחי-מדרשה שעמדו שם ופרצופיהם מעוקמים בשלל צורות נפלאות. הקרנבל ההודי עשה להם רע באמת הפנימית. רק אני ו-ש', כפי הנראה, נהננו למדי ממראה עינינו. לא התעלפנו, אך בהחלט מעדנו קלות.

ש' חלפה דומם בין הציורים ושבה לדיון. "לא יודעת," אמרה לי ול-ר', בן-זוגה, כששלושתנו נעצרנו בכובד ראש מול אחת היצירות, "אני מבינה את ההסתייגות מהציורים האלה, אני מסכימה שזה קיטש. אבל מעבר לשימוש שלו בקלישאות, אי אפשר להתעלם מה..."

"חיים אתגר!!!" צרחתי. הם בהו בי בבהלה, אני הנפתי אותם בחבטה הצידה והצבעתי בהתרגשות: "זה חיים אתגר שם! הוא מצלם ל'גיא פינס'! הוא מראיין את ניר הוד! יו!"

כך, בחלקיק שניה, קרס כל הודו האינטלקטואלי של מסענו המלומד. ש' ו-ר' עוד ניסו לומר משהו על הדיסציפלינה של דלות החומר אך אני הייתי כבר בשלב הקיפצוצים. בחיי שגם לי היה משהו לומר על דלות החומר, הנני נשבעת בכל היקר לי שיש לי דעה בנושא והסוגיה אכן מעניינת אותי. אך באותו רגע שבו נראה מיקרופון הפלסטיק האדום בצורת הכוכב של צוות "גיא פינס" נשתכחה כל השכלתי כלא הייתה והפכתי לתרצה מקריית-גת. "תן לי נייר ועט, מהר!" טלטלתי את ר' המבועת שניסה לשווא להיראות כאילו סתם נטפלה אליו קלולסית בודדה מדי שהוא לא מכיר. את הנייר והעט זממתי להועיד לחתימה מאתגר. הוא עסוק כרגע, מראיין כעת את עודד מנשה, אך אחכה לו עד ייכלו חיי, עד יעיפוני החוצה כאילו הייתי ניר הוד בקפטריה של המדרשה. "אה, בעצם, אנחנו צריכים כבר ללכת," התנסחו בנימוס ש' ו-ר' הבורים והאומללים, שאינם יודעים מיהו חיים אתגר ולא ראו מעודם את הראיון המשובח שלו עם קווין בייקון, "את נשארת כאן?"

קיפצוץ סמלי נוסף נתן להם את התשובה. הם נפרדו ממני ונגוזו, ואני נותרתי לעמוד באתגר ולארוב לחיים. הוא התעכב במקום זמן רב כל כך עד כי כמעט נפלה עליי תרדמה (כזכור, אני לא ישנה כבר שבוע בגלל החתולים הצורחים, וכבר מתחילה לדמיין כיצד אני עושה בהם מעשה חזי ומטיסה אותם מאיזו קומה שביעית של בניין), וראיין וראיין כל אלפית-סלב שהתעטש בקרבת מקום. לבסוף תפסתי אותו ליד המזנון ותבעתי את חתימתי. כצפוי, היה אתגר שופון מוחלט (נא לעיין ברשימת השופונים בצד ימין של הבלוג, זה לא אני המצאתי, זה שם כבר שנה וחצי), חתם לי בשופוניות רבה ושב למלאכתו. גם גיא פינס היה שם, עם אשתו ועם עוללית קטנה מבצבצת מתוך עגלת-טיולים, אך אני כבר הייתי טרוטה כהוגן ולא נשארתי לסיבוב הופעות נוסף של הקרקס הנודד "ררלי הטמבלית ופנקס החתימות שלה". ראשית עשיתי את חלקי כישראלית כשרה (תפסתי את חיים אתגר מראיין למצלמה את שרה אנג'ל וחלפתי לתומי פעמיים ברקע), ואז עופפתי לתוך האוטו ונגוזתי אף אני.

כך באתי על שכרי, וזכיתי לפיצוי הולם ומרגיע בעד תלאות השבוע. רכשתי מעט תרבות, התנשאתי מעל סיגלית לנדאו (כעת אני בת-מדרשה אמתית), כייפתי על הלולו-לין (לכו לראות, תביאו ילדים קטנים ובמבה, זה פאקינג דיסנילנד), נהניתי מניר הוד והתעלקתי על חיים אתגר. נינוחה ומרוצה כעת, אני לא עוד זועמת על אנגלמאייר שהרים את המסיבה בלעדיי, מה גם שאנגלמאייר הוא גם שופון (בקרוב ברשימות הבלוג) ושמירת טינה לו היא בלתי אפשרית. כשיום הדין יגיע, וההוללים יעמדו בפתח גנעדן בעיניים מלאות תחינה, והסלקטור בכניסה ישלח לעברי מבט שואל - האם להכניס אותם בכל זאת, את האפיקורסים? - אהנהן לעברו ואגיד שזה בסדר, הם אתי, וכך אציל אותם מחיי נצח בגיהנום. אלא אם כן יעבור שם חיים אתגר, אתם יודעים, כי אז אטוש אותם תוך שניה וארוץ אחריו, ואז הם באמת יצטרכו להסתדר לבד.

חוב

הבטחתי ולכן אקיים. מישהו ביקש בפוסט שעבר שאעלה לבלוג את הקומיקס שעשיתי לפני שנתיים לחבורת הקומיקס A4 ושדודו כל כך אהב, מה שהתחיל בעצם את כל הקשר הקסום הזה. אני אמנם לא אוהבת את הקומיקס באותה מידה שהוא אהב, לדעתי עשיתי טובים ממנו, אך אני מעלה אותו כהמשך לפוסט הקודם, על דודו. אם הוא אהב את זה וחשב שזה גאוני, סימן שכולכם צריכים לחשוב ככה, אז קדימה.

שער: