אשריי ומה טוב חלקי. התקף נדיבות אחז לאחרונה בכל הסובבים אותי, והם מעניקים לי מתנות שונות מרוב אהבתם אליי. "ישראבלוג", למשל, תפסו אותי בסמטה חשוכה ודחפו לכיס המעיל שלי מנוי פרו חינם לשבועיים, ומיד נעלמו באפלה. עד שישובו אליי בריצה, יתלשו את המנוי מידיי וייעלמו שוב באפלה, אשתעשע במתנתי כמו שצריך.

אף שכבר מזמן מיקמתי את חיי הסמי-אישיים מתחת ללוגו של "נענע", מעולם לא הרגשתי ממש חלק ממשפחת "ישראבלוג" הענפה. לא עשיתי קרוס-אוברים מגניבים עם בלוגרים אחרים, לא עניתי על שאלונים מבדחים, ולא עלה על דעתי לשדרג את מעוני המקוון מצריף דל ומתפורר לצריף דל ומתפורר עם לוח שנה בעמודת הרשימות. אך אם שליטי "ישראבלוג" מעניקים לי פרו חינם על חשבון משלם המסים, מי אני שאגיד "לא תודה, אכלתי בבית"? הרי תמיד יש מקום לעוד עוגייה.

אך התקנתי את המערכת הקדושה, ומיד גיליתי את הצעצוע המשובב ביותר של ברוכי-הפרו: הסטטיסטיקות.

ממש כמו ממשלת ארצות הברית (כן!), אף אני יכולה לפתע לעקוב אחר כל אחד ואחד מהפוקדים את בלוגי, ולברר בדיוק כיצד נקלע דווקא לפוסט שלי על יום העצמאות. דף הסטטיסטיקות מוביל אותי ל"גוגל", שם אני חוזה במו עיניי במילות החיפוש שהקליד כל ארחי-פרחי באינטרנט. קיוויתי שכך אגלה סוף סוף , האם אכן מחפשים את שמי ברשת במאי-סרטים שנפלו ברשתי כשראו אותי הולכת  ברחוב ושותה דיאט-קולה. אמנם טרם מצאתי את מי שיריץ ב"גוגל" מילים כמו "שופונים בשחקים הבלוג המהמם של ררלי אותה אני חייב ללהק לסרט החדש בכיכובו של אביעד קיסוס, תמונות של בריטני ספירס עירומה" אבל מה משעשע היה לראות אילו מסתורי גורל מכוונים גולשים אליי. "צבי הנינג'ה", הקליד אלמוניני, ומצא עצמו ב"שופונים בשחקים". "סיימון קאוול", ביקשה אחרת, והגיעה ל"שופונים בשחקים". "קדחת הבקתה", "המנגינה של כריות תלמה", "רולף עדן", "קולוניאליזם אימפריאליזם", "בלוג על אירוע טראומטי", התנסחו אחרים והופנו, משום מה, ל"שופונים בשחקים". נסתרות הן דרכי השם.

אך כל זה הוא כאין וכאפס לעומת כמות הגולשים שהריצו ב"גוגל" את ניר הוד והילה לולו-לין שוב שוב בלי הפסקות שתייה. ביקשו הם בוודאי למצוא ביקורת אמנות אנינה ומעדו לתוך עלילות-ררלי-וחיים-אתגר האנינות פחות שלי. בפעם האחת עשרה שמצאתי בדף הסטטיסטיקות את ניר הוד התחלתי לדאוג. כי הרי מי תר ברשת אחר אזכורים של ניר הוד חוץ מניר הוד? סטודנטים לאמנות, מורים לאמנות, אמנים לאמנות. ומה אם אחד ממוריי במדרשה נתקל בבלוגי ויפיץ במדרשה את המידע על דבר אינפנטיליותי? ובעת ביקורת העבודות, יפטיר לעברי איזה מורה בהתנשאות – "הציורים שלך מזכירים לי את האמן האוסטרו-נורבגי היינץ פלברגרגרט, אך את כנראה אינך מכירה אותו, שכן הוא לא הופיע ב'אמריקן איידול'". מה אעשה אז? האם יטילו עליי חרם מדרשתי? האם יַגְלו אותי לממלכת הרשע "בצלאל"? אבוי, אכן איני יודעת מיהו היינץ פלברגרגרט! הוא הופיע ב"אמריקן איידול"?

אז שטפה את גופי צינה. מה מחלחל יהיה הדבר, אם ג' המיתולוגי הוא זה שפקד על "גוגל" לחפש עבורו קצת ניר-הוד ולולו-לין. יתור לו להנאתו אחר מאמרים באמנות להרחבת אופקיו, יבוא בין שערי השופוניאדה שלי ויבהה בתדהמה בסיפוריי המפוארים על ג', השופון לסירוגין, כמו מדוזה שהסתכלה לראשונה בבבואתה המשתקפת אליה והפכה לאבן. לא יקשה עליו לנחש במי מדובר: מרצה לאמנות שמלמד במדרשה והשם שלו מתחיל ב-ג' – המממ, מעניין מי זה, ווטסון, הבא לי את מקטרת החשיבה שלי. מה אם אכן יקרא ג' את כל תיאוריי המשתפכים על שופוניותו הסירוגית? ביום המחרת אשב בשיעור שלו, והוא ייכנס לכיתה ויקרוץ לי כיודע סוד. ומאותו רגע והלאה, כל יחסו אליי יהיה כשל סלב עריץ כלפי גרופיתו, ואני אאלץ לרדת מהארץ מחמת המבוכה (או לִגְלות לממלכת הרשע "בצלאל").

זאת עוד במקרה הטוב יותר. במקרה הגרוע, ייבהל ג' הרך והשברירי מהחשיפה וינתק עמי לחלוטין את יחסינו הידידותיים לטובת שתיקה תקשורתית. "נראה אותך מוצאת עליי חומר עכשיו," יגחך בשטניות, "נראה אותך עכשיו רצה לבלוג ומקשקשת עלילות מוגזמות אודותיי בכל פעם שאני עושה לך שלום".

הו לא, אסור שזה יקרה! על ג' לעולם לא לגלות את קיומו של הבלוג, לא כל עוד אני חיה ובועטת וחוטפת ריקושט בפרצוף. רק על ערש הדווי שלי (מה שבוודאי יהיה מתישהו בחודש הבא) אבקש לקרוא לו, הוא ייגש אליי ואני אומר לו בקול רועד מגסיסה: "כ... כתבתי עליך בבלוג שלי... לך לראות באינטרנט... דבליו דבליו דבליו..." והוא יחניק דמעה סוררת, ירשום את הכתובת ויפנה ללכת. אז אתפוס בזרועו ואוסיף בחרחור: "ותגלה בבקשה לקוראים מה השם המלא שלך. מגיע להם לדעת."

כן, הייתי מבטלת את האפשרות למצוא אותי ב"גוגל" אלמלא סמכתי עדיין על הסיכוי שמישהו חשוב יקליד יום אחד במנוע החיפוש  "שופונים בשחקים הבלוג המהמם של ררלי אותה אני חייב ללהק לסרט החדש בכיכובו של אביעד קיסוס, תמונות של בריטני ספירס עירומה". רק אנא, אנשים חשובים יקרים, הזדרזו, בטרם יחפש ג' "בלוג על אירוע טראומטי" ויגלה את מקום המסתור שלי. אני גם רואה את שליטי "ישראבלוג" מתחילים להגיח מתוך האפלה כדי לחטוף מידיי את מנוי הפרו הזמני, זמני קצוב, אין לאן לברוח. אני מחכה לכם פה, אני לא הולכת לשום מקום.

קוהומיהיקסים

רעיון לא רע, שאעלה לכאן מדי פעם קומיקס תועה מעברי (בהווהי אני שולחת את ידי בקומיקס פחות ופחות, כל קומיקס שתראו כאן הנו בחזקת תהילת עבר מימי הדודו-גבע גדושי הששון). הרי אחד, ועוד בצבע (אל תתרגלו, אני שונאת לצבוע, כשהייתי ילדה לקבל במתנה חוברת-צביעה היה בשבילי כמו לקבל חוברת תרגילים בחשבון לחופש). תלונות על הקליגרפיה נא לשלוח בהקדם לכתובת האימייל Me'[email protected].