מאז גיליתי, בעזרתה האדיבה של החברה דפנה, שמושא הערצתי (מני רבים) זאב אנגלמאייר השופון הזכיר אותי ביצירתו שבמגזין "בועה" לא שקט לבי ולא נרגע, אלא קיפץ חדור-מוטיבציה ברחבי גופי כשהוא מתנגש בכל מיני איברים חיוניים ושר שירים של הביץ'-בויז. זהו גורלי וכך נגזר עליי, שבכל פעם שמישהו "חשוב" לו אני סוגדת מקדיש לי פינונת בלבו מיד אני הופכת לילדה בת שש (חמש שנים פחות מגילי המנטלי). זה קרה כשקיבלתי אימייל מרטיט מיובל נתן ולא ישנתי כל הלילה, זה קרה כשדנה ספקטור החמיאה לי על כתיבתי ומכריי לא יכלו לדבר אתי במשך שבוע על שום דבר אחר, וזה קרה, כמובן וכזכור, בכל פעם שדודו גבע התקשר, גם אם בטעות.

כך קמתי בבוקר יום שלישי, יום לאחר שגיליתי את דבר האנגלמאייר, כשנפשי ספוגה אדרנלין ומעופפת לה ביקומים מקבילים, ואת הדרך לבית-הספר עשיתי בריחוף. "את מבינה?" טלטלתי את חברתי המבוהלת כשישבנו בכיתה לבדנו כמה דקות לפני תחילת השיעור, מחכות למורה ג', השופון לסירוגין, שיגיע להרביץ בנו מעט ידע, "עשיתי זאת, השארתי את השריטה הקטנה על אדמת היקום, אני שם, אני בפנים, אנשים חשובים ונערצים מכירים אותי. אם אמות, יהיה להם אכפת, מפני שהם נמנים על מכריי, כל אותם חשובים. הם יספדו לי בלבם, הם יבכו את מותי ולו רק לדקה וחצי. אולי אנגלמאייר יעשה קומיקס לזכרי ב'בועה'?"

"כמובן שהוא יעשה," אמרה חברתי בצייתנות, "ואם לא, אני אתקשר אליו לבקש ממנו במיוחד."

"מצוין!" צרחתי, "חכי רגע, אני אתן לך את הטלפון." היא הסבירה לי שיש עוד זמן, אבל אני כבר הייתי בשלבי אושר מתקדמים. ניצחתי את המוות, כיצד לא אחגוג? מדוע איש אינו מבין איזה דבר מופלא קרה כאן? השארתי חותמי בעולם, ניצחתי את המוות, אינני עוד בת-תמותה! העולם כלו שטיח-אמבטיה לרגליי! היבריס, בוא הנה רגע מאמי, שמרתי לך מקום!

מאוֹשְרי הרב יצאו כולם נשכרים, כי הייתי כה נוטפת אנרגיות חיוביות שהייתי חייבת לחלק קצת מהן לאחרים. מאותו רגע ואילך, כל תלמיד שנכנס לכיתה (כזכור, היה זה כמה דקות לפני תחילת השיעור) ערכתי לו קבלת פנים מרהיבה יותר מכל טקס הענקת פרס מפעל-חיים באוסקר לדורותיו. "ברק!! ברק פה! ברק הגיע! איזה כיף!" צווחתי כשברק, מופתע ומבולבל, נגרר לתוך הכיתה עם ילקוטו.

"איילת! וואו! הנה איילת! איילת הגיעה!" התקבלה איילת בשאגות מחרישות-אוזניים כשרק הניחה כף רגלה על סף דלת הכיתה.

הבא בתור היה המורה ג', סוחב את ספרי הלימוד שלו עם השקופיות ומניחם על השולחן בהדרת-כבוד מלומדת, שנחרד לשמע הצהלות שהדהדו מיד בכיתה: "המורה בא! יוהו!!! הנה ג', הוא הגיע, לה לה לה!"

הוא חייך אליי ברכות, "שכחנו לקחת את התרופות שלנו היום, ררלי?" התחכם בשופוניות סירוגית אופיינית.

"הו, אין לך מושג..." התחילה חברתי להכפיש אבל באותו רגע צחי נכנס לכיתה וכבר אי אפשר היה לשמוע דבר מלבד "צחי! זה צחי! לא ייאמן, הנה צחי! יש!!!"

"אני מבין שאצלכם, הדתיים, לא שולחים אנשים לאשפוז?" ג' עבר לפסים סקטוריאליים בכוונה לשבור את רוחי, אבל אני התרכזתי בלהפריח יונים לכבוד שירלי שבדיוק הפציעה בפתח הכיתה. העסק כבר התגלגל למחוזות ביזאריים כיוון שממש כמו התקף-צחוק, גם התקף-אושר רק תופח עוד ועוד מרגע לרגע כתוצאה מכל טריגר קטנטן. אני כבר הייתי משולהבת מעבר לגבול המקובל. התלמידים שכבר ישבו במקומותיהם וצפו במחזה (באגו מנופח, שהרי את פני כל אחד מהם קידמתי בהתלהבות של גרופית סקעתית בגמר של ניצנים) החניקו צחקוקים משונים, מכיוון שהם מעולם לא חוו, כנראה, התקף אושר פסיכוטי חסר-סיבה ממשית, ועל כן צר לי עליהם.

"אנגלמאייר הזכיר אותי בקטע שפרסם ב'בועה'," הסברתי לחברה אחרת שפספסה את הפרק הראשון בסאגת ההשתגעות וביקשה לדעת מדוע אני מתנהגת כאילו בלעתי שני אקסטזי עם רד-בול ובקרוב אתחיל לפרכס, "מאז זה פשוט אפקט-פרפר בלתי-נשלט."

"איזה יופי, כל הכבוד," היא אמרה, ואז חשבתי פתאום על דבר מה.

"היי, ג', אני רוצה לשאול אותך משהו," אמרתי בקול רציני.

"כן," הוא סידר את ניירותיו, מתכוון להתחיל כבר בשיעור מיד לאחר שאשאל אותו את שאלתי האינטליגנטית על אמנות קונצפטואלית בתל-אביב, פַּדָה-בַּדָה.

"נניח שרוצחים אותי," אמרתי, "נניח שרוצחים אותי מתישהו בתקופת הלימודים. לא סתם רצח, אלא משהו ממש גדול, כותרות בעיתונים והכול, סיפור היום."

"כן," הוא אמר בחיוך, מדמיין בוודאי להנאתו את הסיטואציה שבה הוא ייפטר סוף סוף מהתלמידה הנודניקית ביותר שהייתה לו בכל הקריירה הקצרה שלו במדרשה, ללא מתחרים.

"ואני נרצחת ביום שני, מה שאומר שביום שאחרי יש לנו את השיעור אתך על אמנות ישראלית," המשכתי, "האם תקדיש כמה דקות בשיעור לזכרי? או שתדברו עליי במשך שיעור שלם, מעלים זיכרונות ובוכים? או שמא תקיים את השיעור כרגיל? ואם כן, כמה זמן בערך יעבור מהפתיחה ההכרחית של 'כולכם בוודאי שמעתם מה קרה לררלי אתמול' ועד 'אוקיי, ועכשיו נמשיך, להוציא בבקשה את המאמר של שרה חינסקי'?"

זו הייתה שאלה ארוכה מאוד, לשמחתי הוא לא הפסיק אותי באמצע הנאום בתואנה שצריך להתחיל ללמוד כבר, או משהו.

"ובכן, אני מניח שאם תירצחי ביום שני, השיעור שלנו ממילא יתבטל ביום שלישי," התחמק ג' בערמומיות מתשובה אמתית, "כיוון שכל רעייך ומוקירייך וחברייך לכיתה יהיו בלוויה ולא יבואו ללימודים."

"אוך, נו, טוב, אז נניח," התעקשתי, מתעלמת מהעובדה המעליבה ש-ג' שלח את רעיי ומוקיריי ללוויה שלי ולא כלל את עצמו בתוכם – חצוף! גם אני לא אבוא ללוויה שלו, מי שלא בא לשלי אני לא באה לשלו, כמו בחתונות, "אז נניח שרוצחים אותי ביום ראשון. הלוויה ביום שני, השיעור באמנות-ישראלית ביום שלישי. תקדיש חלק מהשיעור לדיבור עליי?"

הוא הרהר קלות. "חמש, עשר דקות," פסק לבסוף.

"מה!" זעמתי, "זה הכול?!" ואני כבר דמיינתי את השיעור כולו מוקדש אך ורק לי: ג' יישא לי הספד מרגש (רבע שעה) ואז ייערך סבב כיתתי במסגרתו כל תלמיד יאמר כמה מילים או יספר אנקדוטה משעשעת מחיי המרתקים (חצי שעה) אחר כך תוקרן מצגת חגיגית של תצלומיי, מתקופת ינקותי ועד ימינו אנו (עשרים דקות) ומצגת המקיפה את פעילותי האמנותית הענפה (עשרים דקות). את חמש הדקות הנותרות יקדיש ג' לחזרה קצרה על חומר הלימוד מתחילת השנה ולעיון ברשימת המאמרים הרלוונטיים, כי בכל זאת, החיים ממשיכים.

"טוב," התרצה ג', "אם תירצחי, אני אצווה על כל הסטודנטים להכין לשיעור הבא יצירת אמנות מיוחדת לזכרך, ציורים, פסלים, עבודות וידאו, הכול רק על ררלי, ונציג אותם בשיעור."

"הו!" נפעמתי, "זה כבר הרבה יותר טוב." כבר התחלתי להצטער שאני אהיה מתה ולא אוכל להיות נוכחת בשיעור הנהדר הזה ש-ג' מתכנן עבורי, אבל אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה (וזה מניסיון). השיעור כבר כמעט התחיל, ושקט קסום ירד עליי. התכרבלתי לי בחיק חברותיי בשלווה וידעתי שאכן גברתי על המוות המרושע הזה שתמיד עובד עליי בטלפון אבל לא באמת מגיע, ובחרתי בחיים, והם לא רעים בכלל. היום, היום הזה ממש, אני אוהבת פתאום לחיות, אני אוהבת פתאום לחיות, אתם שומעים, היום. לחיות היום מהתחלה ועד הסוף. תראו איך שאני הולכת, יפה בתלם והולכת, והולכת, והולכת.

ואז נכנס אֵיתַן לכיתה ו-ג' ביקש ממני לסתום כבר.