חלפו הימים, ושוב מתיישבת עליי תערוכת הסיום במלוא כובדה ומועכת איברים חיוניים. נדמה כאילו רק אתמול צנחתי מתעלפת לתוך דלי הספונג'ה בגלריה בתום יום מייגע של תליית התערוכה הקודמת, וכבר אני שוב מאבדת את הכרתי, הפעם לתוך קונטיינר של סיד לבן, כשאגודליי מחוררים כמסננת מנעיצה ידנית של 128 פושפינס לתוך קיר העץ. כיצד עבר הזמן כה מהר? היכן עלומיי? והילדות הנשכחת? כנראה זרקתי אותם בניקיון פסח האחרון.

יום רביעי, היום שלפני התערוכה, היה קשה מנשוא, בכל המערכות: רגשית, פיזית ונפשית. הוא נפצח בשיעור אחרון בהחלט של ג', השופון לסירוגין, ובדברי פרידה שלו אלינו, כשמעליו יושב גמד קטן על ענן ומנגן בנבל נעימות נוטפות תוגה. הגמד, כמובן, היה פרי דמיוני (אלא אם כן ראה אותו עוד מישהו מבין הסטודנטים שנכחו במעמד, ובמקרה כזה אנא שייצור אתי קשר בהקדם), כיוון שלמילים האחרונות של ג' חייבת הייתה להתלוות מנגינת פרידה. את מי אזכיר ללא הרף בבלוגי כעת? בחיוכו של מי אביט כל אימת שארצה להתמלא בחגיגיות שופונית? את מי אטריד מעתה בשאלות מטופשות בניסיונות בלתי מזיקים להוציאו מדעתו? תמה תקופה, נמוג לו ג', והגמד עם הנבל על הענן סיים את הנאמבר והתקפל החוצה, משאיר כרטיס ביקור על מקרן השקופיות. הוא עוד ישוב להופעה נוספת בסוף השנה הבאה, כשאפרד סופית מהמדרשה, אלא שאז קרוב לוודאי תלווה אותו כל סימפוניית רעננה בביצועים קורעי לב של אפרת גוש. לא מסתדרת עם סופים, כמעט כמו שאני לא מסתדרת עם התחלות. אני נערת אמצע ותמיד הייתי.

כשהשיעור הנ"ל תם החל העינוי במערכה הפיזית: תליית התערוכה. אם בתערוכה הקודמת החורף האכזר היה בעוכריי, ואת סידורי התלייה עשיתי בשחייה אולימפית ממקום למקום בתוך שלוליות קרח שהתאספו כולם לקמפינג משותף בתוך הגרביים שלי, הרי שכעת התנכל לי הקיץ השרבי, ואת התרוצצויותיי בין המבנים עשיתי בשחיית פרפר בתוך שלוליות הזיעה שלי, כשהַכָּרתי נעלמת לה מדי פעם להפסקת סיגריה וחוזרת כעבור כמה דקות ארוכות מסטולה משהו. מלאכת ההקמה הייתה ארוכה כמעט כמו המשפט הקודם. וככל שהשעות נקפו, התמלאתי טינה עזה כלפי ציוריי, שנראו לי מרגע לרגע כתפארת הטמטום. "איך יכולתי לצייר דבר כזה?" רטנתי בייאוש מול הציור האחרון בסדרה, "למה לא בניתי אוניה מגפרורים וזהו. או הלכתי ללמוד גיאוגרפיה. או..." וברגע מכריע זה איבדתי את ההכרה לכמה דקות, ואחר כך שבתי לחיים רעננה ועליצת-רוח במיוחד (אדים ממסטלים מהסיד שבקונטיינר). בשעה מאוחרת בלילה, כששריר זרועי השמאלית חדל מלתפקד ואני שכחתי איפה אני גרה, הסתיים סוף סוף המבצע, ועזבתי את המקום, מבולבלת ושסועת נפש, וכה ירד המסך על שתי המערכות הנוספות, ותשקוט הארץ.

ביום התערוכה הסתובבתי עצבנית כארי בסוגרו שהכניסו לסוגרו להקת יתושים עוקצניים שמזמזמים מוזיקה מזרחית. שעת הביקורת שלי הלכה והתקרבה ואני כבר הגעתי לשלב של שנאה עזה לסדרת ציוריי, שנאה שהספקתי לטפח במשך הלילה וקצת בארוחת הבוקר. לאחר שהסתובבתי מעט עם חברותיי, והאזנתי לכמה ביקורות (כזכור, מדובר במרתון ביקורות שעורכות ארבע קבוצות ביקורת של מורים ואמנים, העוברים מתצוגה לתצוגה ומעניקים כעשרים דקות דיון לכל סטודנט מבוהל), הלכתי לחדר התצוגה שלי, לבקר את צאצאיי השנואים ולוודא שאיש לא הדביק עליהם מסטיק. ברגע בו הגעתי אל הביתן, הופיע ויצא מתוכו ג', כמו צעצוע חייכני מתוך ביצת הפתעה של קינדר. "ררלי," אמר מיד וללא הקדמות, "העבודות שלך מאוד יפות."

הו! אילולא היה ג' מבקר אמנות במקצועו, הייתי אומרת לו "יופי, מאמי, שיהיה לך לבריאות" והולכת לשתות קינלי. אך הרי ג' אכן מבקר אמנות הנהו, על כן נמסתי בו במקום לתוך הרצפה, ורק זוג משקפיי נותרו לצוף בשלולית. הוא אמר עוד כמה דברים, ובאותו רגע גם ההורים שלי ואחותי הגיעו, אבל אני כבר עליתי על האוטוסטרדה המוכרת והטובה עם כרטיס חד-כיווני לאופוריה. במילים אחרות: הברגים החלו להתרופף.

מתי יגיע היום שבו אוכל לקבל מחמאה מבלי לאבד את שפיותי, או להתנהג בקור רוח במעמדים מיוחדים, זאת איני יודעת. כנראה נגזר גורלי לחטוף התקף לב בכל פעם שמציעים לי להצטרף לפרויקט או כשאני פוגשת את אביעד קיסוס ברחוב. בינתיים, הגיעה שעת הביקורת וחמשת חורצי הגורלות שלי – להלן, על פי מיטב המסורת של "שופונים בשחקים", ד', א', צ', א' ו-ד' – זרמו לתוך החדר כשבעקבותיהם נחיל סטודנטים מזמזם וילדה היסטרית אחת בשם ררלי שפכרה באצבעותיה הלוך ופכור עד שכל הציפורניים נשתייפו למשעי.

אבא נקרא לדגל לתפקיד המתעד. הוא השתלט במיומנות על מסרטת הווידאו והודיע לי מיד שפונקציית ההסרטה, ממש כמו שפיותי באותו יום, מתפקדת כנראה פעם כן ופעם לא, כי עכשיו לא. לדגל הנ"ל הוזעקה מיד חברתי י', עם המסרטה הפרטית שלה, שתתעד בקול שני לטובת הרגעים שבהם לא. ומה אם תקרוס מערכת התיעוד כולה? "אני אכתוב כל מילה שהם אומרים ליתר ביטחון," הבטיחה אימא, "אבל תירגעי". שכן, בשלבים מתקדמים אלה, האדרנלין החל כבר לנזול לי מהאוזניים, והעפעפיים שלי קיפצו בחדווה כה עצבנית עד שאחד מהם הצליח לגעת במצח. התקף לב, ידעתי שכך יגיע קצי, הרהרתי בין התמוטטות אחת של מערכת העצבים למשנה, לפחות לא אצטרך להגיש את העבודה בפסיכואנליזה בשבוע הבא.

וזה התחיל. למתבונן מהצד היה זה נראה כמו רגע לפני קרב כנופיות בשכונת עוני ברזילאית: חמשת המבקרים המצוחצחים ניצבים בדריכות מול צוות הפקה שלם – אני בתווך, כגאנגסטרית-על שהשוטרים סגרו עליה והיא נכונה לתקוף, משני צדדיי שומרי-ראשי המסוקסים במסרטות שלופות, אוחזים אותן כמה שיותר קרוב לפרצופיהם של המבקרים כדי לקלוט היטב במיקרופון את דבריהם, ומאחור אמי רושמת בשצף קדוש כל הגיג תועה. ניתן היה לפרוס את המתח בסכין לפרוסות עגולות ולהגיש צונן.

"ררלי, אנחנו נסיים מהר כי כולנו אוהבים את זה," פתח ואמר א' בפשטות. בעוד לסתי נשמטת בתדהמה, אמרה ד' – "אז אני רק אסביר למה", ואז הם אכן הסבירו למה. במשך עשר דקות ארוכות רק הסבירו למה. צ' הגדיל לעשות ואמר שזהו, אני אמנית.

אילמלא אבא שלי תיעד את הביקורות, ו-י' תיעדה את הביקורות, ואימא שלי תיעדה את הביקורות, לא הייתי מאמינה שהן היו כה מרהיבות כפי שזכרתי אותן. למזלי, כל שלושת הנ"ל עסקו במלאכת התיעוד. כשהסערה שככה, וכנופיית המבקרים שנראו בעיניי לפתע כה נאים וחמודים ולבושים בטוב טעם נסעה לה הלאה משם, נותרתי אני מבולבלת על עמדי, כילדת יום הולדת שרק נכנסה לרגע הביתה כדי לקחת את הארנק ופתאום מתחת לספה קפצו עליה עשרות אנשים עם משרוקיות ופונפונים וצעקו "סורפרייז!". הבטתי באהבה על ציוריי - תמיד ידעתי שתצליחו, יקיריי! עודדתי אותם בלבי, אפילו לרגע אחד לא נתקפתי גועל מוחלט כלפיכם ובקושי עצרתי בעד עצמי מלזרוק את כולכם לפח ולברוח לסוריה! ילדים אהובים, לעולם, לעולם לא אעזבכם כעת. "תגידי, את מוכרת את הציורים?" שאלה אותי בחורה אחת שניגשה אליי. "בטח!" עניתי. וכך, באחת, העפתי את כל ילדיי המעצבנים ללמוד בפנימייה.

כך, קוראים יקרים ואהובים, באה לקצה ההרפתקה הנקראת "שנה שלישית במדרשה לאמנות", בהפי-אנד מופתי שאין מושלם ממנו, שרק הייתה חסרה לו מוזיקת רקע מרגשת (הגמד עם הנבל והענן נסע להשתלמות בנורבגיה). שנת שחוק ודמע, שתחילתה קשה וקודרת (אם אתם זוכרים את היעדרויותיי הממושכות מהבלוג בתחילת השנה) וסופה רווי אופטימיות, ניצחון האושר על הדכדוך והפיכתי, כנראה, לאמנית (יש לי אישור מ-צ'). מה יעלה בגורלה של השנה הרביעית והאחרונה? מניסיוני כצופת טלוויזיה נלהבת, לאחר עונה שלישית מוצלחת במיוחד הסדרה מתחילה להידרדר. אם ירצה השם, יהא גורלי כגורל הסדרה "המגן", ואצלח גם את העונה הרביעית עם תסריט משובח ותפניות מרגשות. זאת בתנאי, כמובן, שלא יחליט הקב"ה לפרוש בשיא ולפוצץ אותי באיזה אוטובוס כבר באביב עלומיי. אבל למה לקלקל את הרגע עם חרדות המוות השחוקות שלי. מספיק שסיימתי את הפוסט הזה במטאפורה שנמשכה שני משפטים יותר מהרצוי.

קיץ משובח לכולם, ואל תמותו.

  * כזכור, איכותן של התמונות איומה, כיוון שכל ציור הוא בגודל חצי גיליון, ולא, אין לי פוטושופ. מדובר ברישומים מדויקים מאוד וגרפיים מאוד. וזה שחור לבן, כמובן, ולא אפרפר-חשוך. *