בתי ספר לאמנות זו המצאה אדירה. אחרי הטלוויזיה ואטמי האוזניים, אין המצאה שימושית ופלאית יותר מזו. הנה הגיעותי ליום הראשון ללימודים, בתחושת נאחס שרק סטודנט אחרי ארבעה חודשי חופשה ארוכים יכול להרגיש. אך נחתתי בכיתת הלימוד, וכבר ציוו עלינו להתעופף החוצה. עושים חינגה לפתיחת הלימודים. על הדשא פוזרו בהמוניהם סטודנטים אמנותיים ומתוסבכים, עטופים בדים צבעוניים מהמזרח ומעשנים ניקוטין במקרה הטוב; על הרחבה הוצב שולחן מפואר עם פונץ' וודקה ולימונדה עם זיתים בצד לאנינים. שלושה ג'אגלים פיזזו ברחבה והפליאו בלהטוטיהם עם סרטים צבעוניים ונשיפת אש מהאוזניים; עוד אני תוהה מתי יגיע המנהל לצרוח עלינו לעוף בחזרה לכיתה (פוסט-טראומה מהתיכון), ולבמה עולה א', סטודנט מן המניין אך בהחלט לא מהעולם הזה, וחולל בחולצת בטן על במה מאולתרת. בטרם התאוששתי עלה אחריו ג', מוזיקאי מתחיל בחסד, ושר חמישה שירים שכתב שנשמעו כולם אותו דבר. חתמה ס' בשירת ג'אז ממותקת כסוכרזית, וכל אותה העת אנחנו כולנו מרוחים על הדשא כאחרוני המסטולים בוודסטוק לפני שביקשו מהם שהאחרון יכבה את האור.

כל זאת בחסות, בעידוד ואף בכפיית ההנהלה, קובץ עתיק של ילדי הפרחים שניסו להיות מגניבים בישראל של שנות השישים ופספסו את התאריך. כך זכינו אנו מההפקר, וזוהי רק תחילת השנה. מה יצפה לי עוד? פרטים בהמשך.

אדי מקנא ועכשיו גם הוא רוצה להיות אמן, מה שאומר שאצטרך לקנות לו כובע בארט ומכנסי שארוול כתומים. למה לו להיות אמן? גם ככה הוא לא עושה כלום.