איני יכולה עוד. הרישומים והציורים יצאו לי מכל מיני חורים שלא ידעתי אפילו שהם קיימים. ג'יזוס קרייסט, כמה אפשר? שיעור רישום. הבחורה נכנסת, בועטת מעליה את הבגדים ומתיישבת בעירום מולנו, בשלל פוזות אקרובטיות תמוהות (למקרה שאהיה יום אחד ציירת דיוקנאות בטיילת ומישהו יתעקש שאצייר אותו יושב עםהרגל מסביב לצוואר והאוזן מתחת לברך). ועכשיו מצפים מאיתנו לשבת מולה שלוש שעות ולרשום אותה. סיימתם? רישמוה בשנית. סיימתם? ובשלישית. סיימתם? ואני שותה את הטיפקס שלי כדי לשים קץ לחיי.

נמאססססס לי. למה לא הלכתי להיות מדענית אטום? מה זה הדבר הדבילי הזה שנקרא "אמנות"? בשביל מה זה טוב? תהיה מלחמה ופצצות יפלו עלינו ואנשים ירוצו בצרחות ברחובות ויחפשו מקלט, ובנאדם היסטרי שרוף למחצה ירוץ מולו כשכולו עולה בלהבות ויצרח - "תרשמי אותי בדיו, בבקשה! אבל בקומפוזיציה מרכזנית!".

בלאט חמקתי מהשיעור. העירומה עוד מרוחה על הכורסא המפוארת שהכין לה המורה (שלושה ארגזים), כל המכחולים משרבטים וכל הציפורנים חורקות. הסדנה כולה עטופה ברוח האמנות, אמנים צעירים צומחים והופכים לאיטם לאמנים לא צעירים, הקדושה שורה בכל. ואני? אני בקפטרייה, שותה שוקו. יש ל"טרה" שוקו חדש, קוראים לו "חומי", ולדעתי זה השם הכי שופוני בעולם לשוקו וגם הטעם לא רע, העטיפה גם כן מעוצבת נחמד מאוד. והקומפוזיציה? מרכזנית.